פוסט של אמא טרייה!!!! כל החיים רציתי להיות אמא, אמא צעירה (אולי כי ההורים שלי היו מבוגרים) רציתי לדעת מה זה לאהוב מישהו אחר חוץ מעצמך לחנך ללמד מה שלמדתי כל החיים וללמוד.רציתי לחוש לידה להרגיש מעבר מילדה לאישה לבזבז את הכסף שחסכתי על יצור קטן שיוצא ממני רציתי שהחרדות שלי התחלפו לחרדות אחרות ולצאת מהבועה של עצמי רציתי ילד שלא יעזוב אותי ושיהיה כל עולמי ואלוהים שלח לי!! גם בעל מושלם וגם ילדה!! חוויתי היריון ולידה וגם התמודדתי עם המצבי רוח והרגשתי סיפוק ועכשיו שאני אחרי הכל והילדה בידיים שלי אני הכי שמחה בעולם אבל מוצאת אתת עצמי בוכה בלי הפסקה אני מתפקדת מכינה לה לאכול מקלחת אותה לוקחת לטיפת חלב נותנת טיפות מחליפה טיטולים מתעוררת בלילות אבל אני מפחדת שאני יקרוס שאני לא יצליח לגדל אותה כל החיים להסתכל עליי ולדעת שיש לה רק אותי היא יצור קטן חסר אונים שתלוי בי לצרכים בסייסים וגם שיש עזרה שאני הולכת להתקלח או לבדיקות ומישהו אחר איתה היא צורחת ויש לי מצפון וגם האמת שאף אחד לא מכין לה אוכל ומחליף לה ועושה הכל מכל הלב למרות הרצון הטוב או שזה בעלי ואח שלי שהם גברים וזה לא כמו בנות או אני. אין לנו הורים או אחיות בכל אופן אני משתפת את בעלי המון ואומרת לו שאני פצועה וכואבת מהלידה ויש לי אחריות ואני מרגישה שזה גדול עליי להיות אמא והורה ושאין דרך חזרה ואני צריכה בעצמי מישהו שידאג לי וישים עליו את הראש ובעלי דואג לפרנסה יש עליו הרבה עומס. מעניין אותי לדעת אם עוד מישהי חווה את זה ? את הקושי ? את הפחד הזה להיות אמא או לא להצליח לגדל ולהתייאש זה הורמונים? זה עובר ? מתי מתחזקים ? מתי נקשרים? איך מתמודדים ? ברור לי שזה מהות החיים והם שווים עולם ומלואו ותודה על הזכות ! אבל זה ממש לא פשוט ולא קללללל