כייף שיש לי איפה לפרוק.. ואיי איזה תקופה אני עוברת בין התקופות הקשות בחיי.. מכרנו את הבית שלנו ואנחנו כרגע מחפשים. באזור שאנחנו רוצים המחירים בסביבות ה3 מליון. הבנק אישר לנו 2.700000 שח ואבא של בעלי אמר שיעזור לנו בעוד 100 אלף ביקשתי מאבא שלי עזרה גם..מבלי שבעלי בכלל ידע אבא שלי אמר שאין לו אפשרות..אמרתי תודה ושתקתי. עברו יומיים..ואבא שלי ואני נפגשנו וסיפרתי לו על בית שרצינו והיה חסר לנו כסף ובסוף הוא נמכר אז הוא אומר לי למה לא התקשרת באותו רגע הייתי מנסה להשיג אז בהכי הכי הכי בסדר שיש אמרתי לו שביקשתי ממך ואמרת שאין לך אני לא ישגע ויחפור לך.. אמר לי טוב עבר נגמר.. אתמוללללל בערב.. בעלי הלך לתקן לאבא שלי את הדוד שמש ובעלי חוזר הביתה ואומר לי את אותו עניין שאבא שלי אמר לי..למה לא התקשרנו באותו הרגע ואני רואה את בעלי מבואס מהמצב שכאילו הוא כן יכל לעזור לנו .. היום אני מדברת עם אבא שלי ופשוט שואלת אותו למה היא עשה את זה? הרי ביקשתי ואמרת לי לא אז למה אתה הולך לבעלי ושוב פותח את זה??? שלא תבינו לשנייה לא נכון אני לא כועסת שהוא לא הביא לי כסף אני כועסת שאחרי שהוא אמר לא..הוא הולך לבעלי וסוג של מזלזל בו למה לא התאמצנו ל50 אלף האלה. כאילו מה? ועוד שאני מדברת איתו ושואלת אותו לפה אתה ממשיך לדבר על זה אם אין לך מאיפה לתת לי למה אתה מדליק את בעלי ונותן לו תקווה אז הוא אומר לי בלי כוונה אין לי לתת לך כל היום בכיתי רצח סוג של לעמוד בין לבין. מעצבן אותי שהוא נותן לבעלי תחושת השלייה. ממש כעסתי וצעקתי עליו