איך אני מזדהה איתך.. גם אני לא מסתדרת עם חמתי, בעלי אומר שזו פשוט חוסר כימיה. היא לא מתייחסת אליי כמו לכלה, שום חום ואמפטיה לפעמים אפילו לא מסתכלת עליי ובאמת שלא עשיתי לה כלום מלבד להתחתן עם הבן שלה. וכל פעם שהיינו חוזרים משם הייתי מתפוצצת ובוכה את חיי אז פשוט הפסקתי ללכת. לא נמצאת ליד אנשים שלא מכבדים אותי במינימום. ובעלי דווקא מבין..ההפסד כולו שלה.

אגב, הנושא הזה גרם לי ללכת לטיפול רגשי כי בהתחלה זה יצר המון ויכוחים ביני לבין בעלי. היום אני מודה על כך, היא רק חיזקה וקירבה בינינו. הכי מצחיק שההורים שלי אוהבים את בעלי ממש כמו ילד וזה מה שגרם לי להיפגע עוד יותר כי ציפיתי ממנה...היום למדתי לא לצפות ואני לא נפגעת.

וואו נלי, וואו אביב.. איזה תעצומות נפש. זה כל כך כל כך קשה לי. במיוחד עם הילדים.. קשה לי אני לא סובלת את הגישה שלה לילדים ובעלי כמובן לא רואה כלום וחושב שאמא שלו קדושה. 😓 אני חייבת להתגבר על המכשול הזה. נלי כל הכבוד לך שעברת אפילו טיפול בנושא הזה ! שאפו

קודם כל חשוב שתביני שאת כנראה לא אשמה וזה מן דפוס כזה שיש לחמות.. לא ברור למה.. אני גם מאוד סבלתי ממנה אחרי הלידה וממש צמצמתי מפגשים כי זה פשוט הכניס אותי לחרדות ושאב ממני כוחות שאין לי! למזלי בעלי תומך בי לגמרי אז גבר ראשון אני מציעה לך להשיג את התמיכה שלו, לפחות שיצדיק ויבין אותך גם. כשהילד קצת גדל התחלתי קצת יותר ליזום ולשחרר כי הוא כבר לא כזה ״חסר ישע״ כמו שהיה תינוק קטן.. בגדול אני עובדת על עצמי לסנן ולא לתת למה שהיא אומרת לחדור אלי, אני מכניסה לעצמי לראש שיש לה בעיה ושהיא לא מאה.. וזהו.. נותנת לבעלי להעביר לה מסרים שלא ימצאו חן בעיניה כדי שתחשוב שזה בא ממנו לפחות.. וככה שורדת מפעם לפעם.. שוב, הכי חשוב ומקל זה לקבל מבעלך את התמיכה. תדברי איתו.. ובלי קשר מוזמנת לפרוק כאן עצבים כמו כולנו זה מאוד משחרר;)