לפעמים מרגיש לי שהבן שלי לא אוהב אותי. נכון שהוא רגיל אליי. נכון שהוא מרגיש בטוח ונוח ומחפש אטרקציות אצל אחרים (כמו עם אבא שלו שחוזר מהעבודה למשחקים ופחות למרות), הוא אוטוטו בן שנתיים, במסגרת מגיל 9 חודשים, בשלב של לאתגר אותי ולמתוח גבולות. היום היה השיא בהתנהגות שלו מולי, באתי לקחת אותו מהגן אחה"צ, גן שהוא מאוד אוהב ותמיד רוצה להשאר מאשר ללכת איתי, היום הוא לא נתן לי להרים אותו וכמעט נפל לי מהידיים, הפעיל כוח וצרח כמו משוגע, בכה ובעט לכל הכיוונים, שניה לפני ראיתי אותו מהחלון משחק עם הגננת שהוא כל כך אוהב, רק היום היא שלחה לי 2 סרטונים מתוקים שלו, הוא מחונך מאוד בגן וילד סקרן, מתוק ונבון. בעודי מחזיקה אותו הוא חונק אותי עם המרפק ושוב בועט ולא משאיר סיכוי. הורדתי אותו והוא רץ לחצר של הגן. הכול היה רטוב מהגשם. אמרתי לו לבוא כי אי אפשר לשחק בחושך והכול רטוב, ולו כמובן לא היה אכפת. אז שוב הרמתי בכוח אחרי שניסיתי לדבר, לקבוע עובדה, ללטף, להקשיח עמדה. כלום לא עזר. תפסתי אותו תוך כדי צרחות והתנגדות ויצאתי. כמובן שהתנגד לשבת בכסא בטיחות, ושוב צרחות וכמעט נופל לי ואני מכאיבה לו כי אני משתמשת בכוח בלת ברירה וכשכל הסרט הזה הסתיים התחיל חדש כששבנו הביתה. לא מקשיב לי בכלל. לא אכפת לו מה שאני מבקשת. הוא בשלו. בוכה כשלא מקבל מה שהוא רוצה. בארוחת הערב התקרבתי אליו וביקשתי נשיקה והוא בתגובה העיף לי את הראש כאילו להתרחק. אחרי האמבטיה, הוא לא מוכן שארים אותו, שוב התנערות ממני. מודה שלא עומדת בזה. זה כואב לי ואני בוכה המון. הוא כזה ילד טוב ומתוק ואיתי הוא בשניה מפלצת. אני פורקת כי באמת עצוב לי ולא בא לי לדבר על זה עם בעלי. הוא ראה כשחזר הביתה שהוא לא רוצה אותי כל הערב... אמר לי שאני לא צריכה להתייחס וזה לא מעיד על כלום אבל עמוק בתוכי בא לי למות מזה.