איזה לילה סיוט עבר עלי. חייבת לפרוק אתמול מוצש אני ובעלי החלטנו לחרוג ממנהיגנו ולאכול בשרי לסעודת מלווה מלכה. אנחנו דיי שומרים במשך השבוע . ואני אוכלת בשרי משבת לשבת.. אמאאאא איזה לילה עבר עלי חשבתי שמישהו לוקח מצית ושורף לי את הגרון. וגם על בעלי רק שהוא לא יודע להקיא ואני כן. פשוט זוועה רציתי לבכות . זה נורמלי ???? כזו צרבת מזעזעת? בשבוע 29.

הפרשות סליחה על האי נעימות, אתמול אחרי סקס עם בעלי יצא לי הפרשות צמיגיות כאלה צהובות חזקות יחסית.. מאמינה שזה חלק מהעסק חח אבל היום גם יצא לי שוב פעם (וזה לא מעט) לא מה שאני רגילה בואו נגיד.. צמיגי צהוב .. בדרך כלל אני לא כל כך סובלת מהפרשות גם ביום יום וגם בהריון לא היה לי כל כך.. אני שבןע 36+4 ..

מה הסיכוי אם עשיתי הערכת משקל בשבוע 36 והעובר היה במצג ראש מחר נכנסת לשבוע 38 מה הסיכוי שהעובר התהפך למצב עכוז לא יודעת למה זה מפחיד אותי

תיק לעגלה מעליאקספרס מישהי הזמינה את התיק הזה? האם מומלץ?

בטא נמוכה וספק שק קטן היי :( אני בשבוע 5 פלוס 6 בהריון ראשון. הייתי עכשיו בבדיקה יצא בטא נמוכה ממש . הרופא ניסה למצוא שק הוא ראה משהו ואמר שזה קטן ושהוא גם בספק אם זה שק. אמר שהסימנים לא נראים טוב.. ושמחר אבצע בדיקת דם . למישהי קרה ? מבואסת ממש 😓😓

לא קשור. אבל קשה לי על הלב. פורקת. מרגישה בודדה בעולם הזה! יש לי משפחה, ויש לי בעל מדהים. אבל אני מרגישה בודדה! גם האמהות שהכרתי בתקופת ההריון, וההורות בשנה האחרונה. הן לא שם. הן לא איתי. לא במחשבות, לא ברצונות, בכלום. אף אחת מהן לא אמיתית. ולא משנה כמה אני מנסה, אי אפשר לשמור על קשר כשזה רק מצד אחד. שלי. זה פשוט לא עובד. אני מרגישה שאני ממש נואשת לקשר עם מישהי, לטובת היכרות בין הילדים. ה"חברות" מהעבר, כבר בקושי יכולה לקרוא להן ככה. מרגישה שכל הזמן בא לי לבכות, מהבדידות המסריחה הזו. אני מטיילת בפארק, לבד עם העגלה. וכל השאר מטיילות בזוגות. ניסיתי איכשהו להתקרב לאמהות אחרות. אבל וואו הן כלכך אנטי להכניס מישהי חדשה למעגל שלהן. וגם כשיזמתי מפגש עם מישהי מהשכונה, היא הבריזה לי כל פעם מחדש שכתבתי לה. אז פשוט הפסקתי לכתוב לה. אני ממש לא רוצה שיחשבו שאני נואשת ומסכנה. יש איזה כמה בודדות, שאפשר להיפגש איתן פעם בשבועיים כזה. אבל זה לא קשר חברי שאפשר לפתח אותו לאנשהו. כי הן, לא רוצות שומדבר מעבר. הן לא רוצות מפגשים חוץ מפעם ב. הן לא רוצות כמובן שנגיע אחת לשניה הביתה. (גם בלי קשר לקורונה) בפעמים שכן נפגשנו, חלקן היו תקועות בפאלפון בלי סוף. או חפרו על הבעל. אני באמת מרגישה שרע לי מהלבד הזה. אני בוכה המון. מרגישה שאף אחת לא רוצה אותי בחברתה. ניסיתי לצאת מאיזור הנוחות שלי, ולהיות עם אמהות ששונות ממני לגמרי. אבל זה גם לא הולך. כי אני לא יכולה להפסיק להיות מי שאני. ואני לא רוצה שהקשר הזה יתחיל בצורה צבועה. אני יודעת בוודאות שיש כמה שנרתעו ממני, כי אין לי השכלה גבוהה. אז מה? זה אומר עלי משהו? זה אומר על מי שאני משהו? אני אמא בדיוק כמוהה. שנותנת את הנשמה שלה בשביל הילדה. עושה מעל ומעבר ליכולות שלי. ואז "מנדים" אותי כי אין לי תואר? אני יודעת שזה דפוק, אבל כל פוסט בפייסבוק, תמיד מישהי תתייג מישהי. וזו לא תיהיה אני אף פעם. אני לא קשורה לשומדבר, לא מזכירה לאף אחת כלום, שום סיטואציה, שום מקרה מצחיק או עצוב. שום דבר נוסטלגי. כלום. שומדבר. אני פשוט כבר לא קשורה לאף אחת, בשום נושא. בשום תחום. אשכרה לבד! כשהייתי נערה, הפחד הגדול שלי היה שאני אשאר לבד. וזה קרה. קרה אומנם עשור ומשהו אחרי. אבל זה קרה. מרגישה שאני שוב אותה ילדה בת 15 שמפחדת להיות לבד. עם עצמה. אבל זה כבר לא רק פחד שייקרה. זה קרה במציאות. ובמציאות זה הרבה יותר קשה ומסריח ממה שעבר לי במחשבות. למרות שקשה לי לשמור על קשרים עם אנשים, אני עושה את זה, עושה מאמצים כדי לשמר קשר (אולי זה קצת צבוע, ומרגישים את זה?) זה מצב כלכך מתסכל, ומייאש. ולבעלי אין איך לעזור. עם כמה שהוא רוצה. אבל כשהוא לא נמצא בבית, כשהוא בעבודה. אני לבד. ואין לי עם מי להיות. אין לי עם מי לדבר, לספר צחוקים, חוויות, זכרונות. סתם לשבת ולבהות באופק. כמה מהאמהות, נעלמו לגמרי אחרי מפגש אחד בודד. זה לא שאמרתי משהו שנוגד את העקרונות שלהן. יש אמהות שפוסלות אותי בגלל הגיל שלי. (29) יש אמהות שפסלו אותי כי לעולם לא אוכל להגיע אליהן הביתה גם ככה, כי אני לא משלהן. אני חילונית גמורה והן דתיות מסורתיות. (יותר מבחינת הלבוש והאוכל וכו) לא חשבתי שאמהות, שרובן גדולות ממני בכמה שנים טובות ייתעסקו בכאלו שטויות. פשוט עצוב לי שאמהות נהיו כאלו קרות ואדישות.. נשים ששופטות לפי הלבוש, לפי האמונה ולפי ההשכלה. מה עם להיות בן אדם אנושי קודם? לפני האפליה לפי כל מיני נושאים הזויים? עצוב לי. פשוט עצוב לי.