מרגישה שחייבת לפרוק וראיתי לנכון לעשות את זה כאן. ילדתי לפני חודש! לידה ראשונה, קיסרי חירום. רק עכשיו אחרי חודש אני קולטת מה עברתי, איזה חוויה לא כייפית איזה חוויה שונה מהציפייה והחלום. מרגישה לא אישה. נכון, הכי חשוב זה תינוק בריא ואמא בריאה אבל עדין.. המחשבה שלעולם לא ארגיש מה זה ללדת טבעי אוכלת אותי! אנסה לספר בקצרה: זה היה שבוע 38 ב12 בלילה בדיוק ירדו לי המים (כמויות!!) התרגשות ושיא יחד עם לחץ מתארגנת ויוצאים לבי״ח - מוניטור תקין פתיחה 1 לאחר ירידת מים ישר מתאשפזים.. ונותנים 24 שעות ללידה להתפתח לבד. מה שלא קרה אצלי.. שעות על גבי שעות של צירים שבאים ומתחזקים וכלום.. פתיחה 2. עוברות 24 שעות מעלים אותי לחדר לידה מקבלת אפידורל ופיטוצין. עדין ההתרגשות ענקית!! אני מותשת אבל מוצאת את הכוחות להמשיך ומחכה בסבלנות לרגע המאושר שלי. אבל תוכניות לחוד ומעשים לחוד.. אחרי 15 שעות נוספות בחדר לידה יוצא מוניטור לא תקין, ואני רק בפתיחה 8 באמצע עוד היה לי דימום רציני, חום אפידורל שהפסיק לפעול בשיא הפיטוצין… והופ- מוצאת את עצמי בחדר ניתוח קיסרי חירום! לאחר מהלידה וההתאוששות אמרו לי שמבנה האגן שלי לא יכול ללדת עובר גדול (3.5 קילו) ושבלידה הבאה בע״ה יש סיכוי 50:50 לקיסרי ושכדאי לי לחשוב על לקבוע קיסרי מראש. המחשבה שאולי אעבור שוב סבל כזה.. 38 שעות של התשה שתסתיים בניתוח לא בא בחשבון. אז סביר להניח שאעשה קיסרי בכל הלידות שלי. ואין לי מילים להסביר את התחושה הזאת שהגוף שלי בוגד בי. שמשהו בי פגום. הגוף שלי לא יכול ללדת. המחשבה שבלידות הבאות יוציאו את התינוקות שלי לא בזמן שהם בוחרים לבוא, המחשבה על לעבור שוב את ההחלמה המתישה הזאת שאני לא יכולה להרים את התינוקת שלי בלילה מהעריסה אלא צריכה שיביאו לי אותה הורגת אותי. המחשבה על חלב שמגיע באיחור על הסיכונים ב 3 קיסרי (בע״ה רוצה 3 ילדים) שוברת אותי. מרגישה שבורה. מרגישה שנכשלתי במה שכל אישה יכולה לעשות. אכזבה.