בעלי היה גבר מושלם בשבילי. תמיד היינו באותו ראש. תמיד שמחנו ביחד והיה לנו טוב רוב הזמן, וגם כשהיו ריבים. היה קל לפתור אותם. מאז שהגיע הילד אני מרגישה ממנו אכזבה מטורפת. הוא כל כך רחוק מהאבא שחשבתי שיהיה. ואני אוהבת אותו ברמות, בגלל זה זה כואב לי ככה. אבל אני מרגישה שאנחנו מתרחקים ברמות מטורפות, כי הוא פשוט לא לוקח חלק משמעותי בגידול הילד. הוא עובד אבל במשמרות וגם במשמרות צהריים הוא ישן עד 11, לא קם לעזור לי איתו. לא נותן לי לנוח קצת. כשחוזר ממשמרת בערב ויכול לבלות זמן עם הילד, טיול מקלחת אוכל.. הוא פשוט לא עושה את זה. ביקשתי אלפי פעמים והערתי אלפי פעמים ואני תמיד יוצאת רעה והוא תמיד מסכן. ואני מרגישה פשוט אבודה. אבודה בתוך מערכת היחסים הזאת. אני רוצה עוד ילדים, אבל אני פתאום שוקלת את זה. כי איתו? יהיה לי קשה. הוא לא מתפקד. הוא אוהב את הילד והכל אבל תמיד הוא גמור ואין לו כח. אני זאת שקמה 4 פעמים בלילה ומעבירה איתו ימים שלמים.. והוא רובץ בעבודה לא באמת קשה. אני אבודה כי אני מרגישה שאני צריכה לוותר על עוד ילדים. או לקבל את זה שאגדל אותם לבד.. או לסיים את הקשר הזה.. שרק המחשבה על זה מעלה בי בחילה. לא יכולה לדמיין גבר אחר בכלל. פשוט הגבר שאני איתו, פתאום בעצמו קצת מרגיש לי גבר אחר.. תודה מי שקראה. זו בעיקר פריקה.. אבל אשמח להתעודד.