פוסט פריקה קשה לי עם אמא שלי. היא אישה טובה, תמיד אפשר לבוא אליה לאכול ארוחה חמה, או להתנחל אצלה בבית סתם ככה. היא באמת אישה טובה ויכול להיות שזה ההורמונים שמדברים מתוכי, אבל קשה לי, היא מעירה לי המון, בגללה התחלתי להוסיף בקבוק תמ״ל כי איך שיצאתי מהבית חולים (הוא נולד 3 קילו) היא אומרת לי הוא רזה אין לך מספיק אוכל את צריכה להביא לו את מרעיבה אותו. בסדר הבאתי לו כשהיה בן 3 ימים 30 מל תמל כתוספת בלילה. יום למחרת באתי אליה והיא שוב פעם הפצירה בי שהוא רזה ולא אוכל מספיק ושאני לא בסדר שאני מביאה לו 30 תוספת אלא אני צריכה להביא לו 60. וכמה בכיתי לבעלי כי רציתי לעשות הנקה בלעדית כי היה חשוב לי. וזה לא קרה, בגללה. עברנו את עניין האוכל, היא מתחילה להעיר לי שאני לא מלבישה אותו מספיק טוב, שהוא צריך 2 שכבות בבית. וחםםםםם חםםם מוות אפילו בטיפת חלב אמרו לי לא לשים 2 ואפילו להוריד לו את המכנס כי ממש חם. אבל כל פעם שאני מגיעה אליה גם היום שהוא בן חודש היא ממשיכה להעיר לי. עכשיו באתי אליה לצהריים, הנקתי אותו בחדר ואז כשסיימתי באתי לסלון היא יישר לקחה אותו מהעגלה, מדברת אליו בקול רם, שרה לו ממש חזק (ברמה של צעקות) קוראת לו בשמו בעיוות (מילעל מילרע אחד מהשניים אני לא יודעת) והיא יושבת איתו בספה ומשקשקת אותו (כמו שמרדימים) ואני אומרת לה אמא הוא אחרי אוכל אל תנערי אותו ככה. וכלללל פעם שאגיע היא תגיד לי שאני מרדימה אותו בכוונה כדי שהיא לא תיקח אותו. עכשיו אני באה לפה עם העגלה ברגל (גרים קרוב) והוא נרדם בדרך, הגיוני לא?! וכל פעם שהיא לוקחת אותו היא יישר מנסה להרדים אותו, לא רוצה שהוא יישן כל הזמן הוא צריך להיות גם ער ולא להרדים בכוח, אחרת בשביל מה לקחת אותו בכלל? בשביל להרדים? בימים הראשונים שרק חזרתי מהבית חולים ההורים שלי ״יצאו עלי״ שאני לא בסדר שאני לא מתקשרת אליהם שיבואו כל יום. כי אחותי הגדולה גדולה הייתה אחרי הלידה אצל אמא שלי חודש, ואני לא צריכה כי בעלי עובד בבית, והוא עוזר לי והוא אבא ובעל מושלם. ואני לא צריכה את אמא שלי בבית שלי שתעיר לי כל היום. קיצר, אולי יש לי הורמונים, אולי אני לא בסדר, אולי אני לא מספיק מעריכה? אבל אני באמת מעריכה אותה ומודה לה, אבל קשה לי מאוד. כל פעם שהיא מרימה אותו או לוקחת אותו יישר אני רוצה לקחת אותו בחזרה ואני ממש מחזיקה את עצמי כדי שלא תעלב. זהו פרקתיייי