קשה לי אני לא אדם שחושף את הרגשות שלו בקלות הבחירות שעשיתי בחיים זה שהלכתי עם האמת שלי. אני ישרה כמו סרגל ריכלת עלי? דיברת אלי לא יפה? נמחקת. עשיתי דליט על כל האנשים שהכרתי בחיי כחברים. היו 2 שהחשבתי אבל גם הם פרשו. אחותי אומרת לי את צריכה לשחק את המשחק את לא אוהבת חברה, את ישר מוחקת אנשים את ריגשי, את נפגעת מכל דבר מתעצבנת מכל דבר. אבל איך לא? אני חושבת שהנקודה בחיים ששינתה אותי זה החרם האכזרי שעשו עלי בכיתה ט' היום אני בת 30, נשואה עם ילד ובודדה נמצאת במקום עבודה שלא שם כבר קרוב לשנה, והאמת? אני לא רצויה שם. לא הביאו לי מתנה ללידה, אפילו שכמה שילדו חודש לפני הביאו להם, בקושי איחלו מזל טוב אני מרגישה שרק שומעים את שמי שם ישר נרתעים. אין לי חברות, האחים שלי מלוכדים ביניהם, החברה היחידה שלי זו אמא שלי. אין לי מקום עבודה שהייתי שמחה לחזור אליו. אני מלאת טינה מלאת כעס על כל העולם. אני ישרה כמו סרגל אז זה מתנקם בי. אפילו עם המשפחה שלי בעלי אני לא אוהבת אבל זה לא סתם, ליקקתי תתחת של חמי חמתי בכל ה10 שנים שאני יחד איתו. וכל הזמן התנהגו אלי רע. עד שנשבר ואמרתי בגלוי לבעלי לא אוהבת אותם. בעלי מבין היום למה. כל לילה והמחשבות שלי עם עצמי. למה אני כזו? למה אני בודדה? למה האופי שלי הוא כזה? קשה לי לשנות כי אין לי למי לשנות. אין לי חברים חדשים, אין לי אף אחד. זה פשוט כל פעם הקול הזה מהדהד לי בראש את לבד. אחים שלך עם חברים ואת לבד. את אשמה כי את לא צבועה ואת חושבת שלהיות סרגל זה טוב בחיים תאכלי את החרא של עצמך. בעלי לא מבין, אפילו הוא אמר לי אין לך בכלל חברות לי יש איזה 4 טובים את אפילו אחת אין לך. עברתי מלא בחיים ולא זכיתי לתמיכה מחברים. מה גם שנתן לי עוד יותר את הלגיטמציה להתנתק מכולם. ואני אומרת לעצמי הנה התנתקת שנה את לא בקשר עם אף אחד לא מהעבודה ומה הלאה? מה יהיה שתצטרכי לחזור? אני פשוט בודדה ורע לי