קשוח... בוכה המון במקביל יש הרבה רגעים של אושר והוקרת תודה

היה לי מאוווווד קשה בהתחלה! המחסור בשינה, ההתעסקות הבלתי פוסקת סביב טיפול בקטנטונת, חוסר האנרגיה לבשל ולטפל בבית, ההבנה שבאיזה שהוא מקום החיים שהכרתי כבר אינם (לטוב ופחות טוב), חוסר האנרגיה והזמן לטפל גם בעצמי, הקושי הרב עם זה שעד שסוף סוף אני יושבת לאכול- פתאום בכי חזק מפלח את החדר. המאבק האינסופי עם הקושי בהנקה שבסוף לא הצליחה. אינסוף אתגרים. הסתדרתי רק בזכות זה שבעלי היה איתי בבית ולקח חלק פעיל בטיפול . בדיוק התחילה קורונה והוא היה בחלת. לא יודעת איך הייתי עוברת את זה בלי התמיכה שלו, כי לא הסכמתי לאף אחד להיכנס אלינו הביתה. אף אחד! אפילו לא היה נראה לי קשור שאמא שלי תבוא

זוכרת כמה סבלתי. אחרי 4 וחצי שנים זו התחושה היחידה שאני זוכרת. סבל. לא התחברתי לתינוקת. טיפלתי בה יפה אבל הרגשתי שהחיים שלי הלכו קיבינימט ומעכשיו הם נגמרו. האחיות ביולדות רק הוסיפו עוד יותר לתחושה הזו של כשלון. ההנקה לא הצליחה לי והן דאגו בכל הזדמנות לדחוף עוד יועצת עוד המלצות וכמה זה חשוב ובלה בלה וכל רגע שנתתי תמל הרגשתי זבל. בעלי הסתכל כל פעם במבט של מה נעשה איך נסתדר שזה עוד יותר הכניס אותי ללחץ. פיזית הכל כאב לי. הגוף שלי היה כמו גלי הכל רופס הכל דלדל. תפרים כאבו, ציצי הכל פצעים. קיצר איכסה. הפעם אני מגיעה יותר מודעת יותר מפוקסת מתוכננת ויודעת בדיוק מה אני אעשה.

מסקנה אחת חד משמעית- בלי ים של עזרה זה קשוח עד מאוד! פשוט להיעזר בכולם וכמה שיותר