לא חששתי לפני, הייתי קצת תמימה. זו שהחליפה אותי, ניסתה לחתור תחתיי ולהישאר בתפקיד במקומי, אך ממש לא אפשרו לה. היום בהיריון שני וממש זורמת, עדיין אין לי את הדאגות האלה.

לא חששתי כי הייתי מאוד בתוך ההריון. אבל שתדעי, שהעריכו אותי הרבה יותר אחרי שהלכתי והיום שאני בהריון שני (וצמוד) אפילו עוד יותר

וואי כ"כ מזדהה, אני מפחדת בעיקר מהרצונות שלי, אני אסביר, כרגע התוכנית היא להביא נני הביתה למשרה מלאה אחרי 3 חודשים +-, שאני אמשיך לעבוד מהבית (אני מבחירה בתפקיד טכני ולא ניהולי, פחות כאבי ראש 😉), ואוכל להניק את תינוקי או לשאוב ולתת לנני להאכיל אותו... הפחד שלי הוא שאני ארצה יותר זמן איתו ופחות ארצה לעבוד, יש בי עדיין את הרצון ללמוד ולהתפתח וכנראה ברגע כשהוא יגיע, סדרי העדיפויות שלי ישתנו... גם מפחדת להיות אמא שתקועה בבית ובלי תקשורת עם העולם החיצוני... להיות עבד של הבית חחח באמת שזה מפחיד אותי יותר מהלידה עצמה (לידה ראשונה, בת 34 - גם מבחירה) המזל הגדול הוא שאני תמיד אוכל לעבוד מהבית, במיוחד עכשיו בעידן הקורונה, העולם הרבה יותר פתוח לזה.. השאלה מה אני ארצה, ועם כל הפחד שיש בי כרגע, היום אני דנה ללא התינוקי שלה (רק עם בטן ענקית שמאתגרת אותי לפעמים) , וישמצב גדול שאשתנה ברגע שאהפוך לאמא... ואני אמצא את הדרך לקבל ולאהוב את הדנה החדשה אני מאמינה.. בקיצור, מלא סימני שאלה... 😬