שגרה. חשובה, אבל שוחקת. כמה עוד אפשר להסתובב סביב עבודה, בישולים, נקיונות וגידול הילדים? לנסות להספיק כמה שיותר משימות, אבל להתפלא שלא נותר זמן לנוח???? איך אפשר לקבל את זה שהזמן שעומד לרשותנו נשאר אותו דבר, אבל כמות הדברים שצריך לעשות בו רק הולכת ועולה? כמה עוד אפשר להחזיק מעמד כשהנפש משוועת למנוחה וריפוי, אבל היחס היחיד שהיא זוכה לקבל זה קצת זמן טלויזיה בין  לבין, וגם זה בחטף? וכעס. הרבה כעס עצמי ואכזבה. מתסכל אותי שאני דוחה בלי הפסקה דברים, אבל למעשה אין לי ברירה כל כך. מטפלת במה שדחוף יותר, וכל השאר נדחק הצידה עד שהופך למספיק בוער בשביל לעלות על סדר היום. מרגישה במרדף אינסופי סביב הזנב של עצמי. הלוואי והיה אפשר לשים את החיים על hold ולצאת לחופש ביקום מקביל. ורק כשנרגיש שהתחזקנו מספיק, לחזור. ממה אתן מקבלות אנרגיה נפשית?