פורקת- תינוק בן שנה ו7, חכם, יפייפה, חברותי מאוד, באמת מתוק! עד שעושה משהו "דווקא" כי אמרתי את מילת ה"קסם": 'לא'. או 'אסור'. או סתם כי בא לו... צורח צרחות איימים כי לקחתי אותו ממשחק רק בגלל שלא התחשק לו להקשיב לי ולבוא לבד אחרי שקראתי לו 20 פעמים.. להחליף טיטול לא מתאים לו... והוא צורח כל הדרך עד שמסיימים. כשבדרך הוא בועט חזק עם הרגליים ואני ממש מתקשה להשתלט, שלא נדבר על הכחולים שיש לי ממנו. או למשל, אחרי שאני עושה לו כייף בגן שעשועים, הוא לא מוכן לשבת בעגלה, צרחות אימה ואני פשוט לא מצליחה ונאלצת לסחוב על הידיים 12 קילו 500 מטר עד הבית. במקום שיהיה כייף הכול סיוט מתמשך. נכון שזה גיל קשה, ונכון שהוא לא מתכוון ורגע אחרי הוא מחייך אליי, ובגן הוא ילד טוב ממש, אני מוצאת את עצמי מזילה דמעות כמה פעמים ביום מזה. מתוסכלת. לא מצליחה להכיל את הקושי ומזלו, שבין לבין, הוא ממתק אחרת בכלל... ממש קשה לי ובערב, כשנרדם, אני מרגישה כמו אחרי מלחמה. אין לי כוחות (גם בעלי עוזר ועדיין..). מתוסכלת כבר בלי סבלנות לשום דבר. 😔