בעלי מכבה בי את כל שמחת החיים מכירות את זה שנשים מתלוננות לפעמים שבן הזוג לא עוזר בבית, לא עוזר עם הילדים... אז אצלי בדיוק הפוך. כשהבת שלנו נולדה היינו מחלקים את הלילות חצי-חצי (והוא עבד משרה מלאה) כדי שאוכל לנוח. היה מקלח אותה, מרדים (גם היום), היום כשקצת גדלה אוהב לשחק איתה ולהקריא לה ספרים. הוא בשלן מעולה (בד"כ אני מבשלת, אבל הוא מפנק לפעמים) , את הנקיונות אנחנו עושים ביחד, קניות בסופר הוא לקח על עצמו. בקיצור באמת שמבחינת העזרה בבית הכל פיקס. זה אפילו לא עזרה, אלא שיתוף פעולה מלא. אבל. ואבל גדול. הרבה פעמים מרגיש לי שהוא פשוט מכבה את כל שמחת החיים שלי. זה בא לידי ביטוי בהמון דברים, אתן כמה דוגמאות ספציפיות; 1. כשהייתי בהריון מתקדם, סוף חודש 7, היה לו יום הולדת. השקעתי בטירוף: הזמנתי עוגה מושקעת עם הקדשה מקונדיטורית, הכנתי תפריט ממש מושקע מראש ובישלתי את הכל בעצמי. הזמנו את כל המשפחה שלו וההורים שלי לארוחה חגיגית אצלנו. ביום שלפני היום הולדת רצתי לקנות לו מתנות (מתנה בכל אות של השם, דברים מאוד מיוחדים שהוא אהב). בקיצור כל הערב הייתי על הרגליים ובישלתי. המשפחה שלו הגיעה, אמא שלי עזרה לי לחתוך את הסלטים האחרונים והתיישבנו לאכול. מזכירה, בטן ענקית, הריון סוף חודש שביעי. מגיע זמן העוגה והנרות, ושניה לפני בעלי הולך למטבח להביא משהו. ורואה את הכיור מפוצץ בכלים לא שטופים (מהבישולים שלי, לא נשאר לי זמן וכוחות לשטוף). הוא מתחיל למלמל לעצמו משהו עצבני, אני שואלת מה קרה והוא עונה לי "איך אפשר היה להשאיר ככה את המטבח?!". אמרתי לו שיעזוב את זה ואני אשטוף את הכל בסיום הארוחה. אבל הוא לא הקשיב ופשוט התחיל לשטוף את הכלים בעצבים תוך כדי שהאורחים מחכים בסלון. כשסיים שאלתי אם אפשר שסוף סוף ילך לסלון כי יש עוגה, הוא ענה לי בעצבים משהו בסגנון "תעשי מה שבא לך". ויצא מהמטבח. מיותר לציין שזה הרס לי את כל המצב רוח. הרגשתי שהאורחים התלהבו מהעוגה יותר ממנו, הוא אפילו לא החמיא לי על ההשקעה. כולם אמרו כמה העוגה טעימה ומיוחדת והוא פשוט לא אמר כלום. הרגיש לי כאילו כל ההשקעה שלי של בחירת וקניית מתנות, בישולים של אלף ואחד דברים, הזמנת כל המשפחה שלו, עוגה בהפתעה ושאר ההשקעה- פשוט נמחקו מבחינתו בגלל כלים לא שטופים. יצאתי מהיום הזה מאוד פגועה ולא מוערכת. אפילו תודה לא אמר לי. עברו כבר כמה שנים ואני עדיין כועסת עליו על זה. *לפני כשנה חגגנו יום הולדת שנה לבת שלנו. הזמנתי מראש קישוטים לדירה ולשולחן, בחרתי לה שמלה יפה. רציתי לקנות לה מתנות ליום הולדת, אבל אז היינו במצב כלכלי קצת פחות טוב והוא אמר שנקנה שהמצב ישתפר וגם ככה הילדה לא מבינה אז לא נורא. לי אישית היה חשוב לקנות מתנה בשביל הסמליות. היה לנו ויכוח על זה ובסוף הוא אמר לי שלא אקנה (בסוף באמת קנינו מלא דברים כשהתשפר המצב). בקיצור לילה לפני היום הולדת (לילה שבין שישי לשבת יש לציין, כלןמר אין למחרת עבודה או משהו). אני מתלהבת מההכנות, אופה בעצמי עוגה, משקטת את החדר, מצפה שבעלי יתלהב איתי ויעזור לי. אבל מה? כל הערב הוא ראה טלוויזיה, לא התלהב אפילו טיפה ולא עזר לי לקשט, ואם זה לא מספיק, הלך לישון וכשהתעורר באמצע הלילה (אחד בלילה בערך) וראה שאני עדיין לא ישנה, התחיל לכעוס ולצעוק עלי שכבר מאוחר ואני מתעסקת בשטויות במקום לישון. גם למחרת בבוקר של היום הולדת, שניה לפני שמגיעים האורחים, הוא רב איתי פיצוצים על אותו הנושא. פה כבר עלה לי הכעס, אמרתי לו "זה מה שחשוב לך עכשיו ביום הולדת של הילדה??? עוד שניה המשפחות מגיעות, אז סתום ת'פה ותחייך" (נשבעת שברגיל אני לא נוהגת לדבר בצורה כזאת מגעילה). בלילה שאחרי היום הולדת דיברנו על זה ברגוע והוא אמר שלא הבין עד כמה חשובה לי ההתארגנות עצמה ליום הולדת ולא הבין שזה מרגש אותי, לכן לא שיתף פעולה. אמר שהבין שלא דיבר יפה ועשה טעות. בינינו? פוחדת שזה יחזור על עצמו גם ביום הולדת שנתיים. *חודשיים אחרי המקרה האחרון היה לי יום הולדת. לא פרחים, לא מתנה, כלום. שאל איך אני רוצה לחגוג. אמרתי לו שרוצה לעשות על האש עם המשפחה. קנה בשרים, היה על המנגל כל הערב, אך מהשניה שיצאנו מהבית היה עם פרצוף תחת ודיבר אלי בחוסר סבלנות (עד היום לא הבנתי למה). *לפני יומיים היה לנו יום נישואין. בעבר היה קונה לי פרחים, יוצאים לדייט לאיזו מסעדה. מאז שהילדה נולדה- כלום. כאילו זה סתם יום רגיל. היום בבוקר לפני שיצא מהבית נישקתי אותו ואמרתי לו "יום נישואים שמח". אז הוא עשה פרצוף ואמר "יאללה עם זה, אני ממהר". עניתי לו "למה אתה כזה יבש? לפחות תגיד "תודה גם לך"". כלום. השנה הורים שלי קנו לנו כרטיסים לאיזו הופעה שמזמן רצינו ללכת. אמרו שישמרו על הילדה. שמחתי שפירגנו לנו ככה בדייט ספונטני והזמנתי גם מסעדה ממש סמוך למקום ההופעה (שעתיים לפני ההופעה). אותו הערב הוא חוזר הביתה, אני אומרת לו שיציץ במעטפה על השולחן ומסבירה שהורים שלי הפתיעו אותנו לכבוד יום הנישואין. הוא מתלהב. אןמרת לו ששעתיים לפני הזמנתי מקומות למסעדה ממש טובה. הוא עושה פרצוף ואומרת "אווו שוב פעם זה". כל כך נפגעתי!!! אמרתי לו "אם אתה לא רוצה, לא בכח, אפשר לבטל". הוא יצא מהבית להתאמן (כן כן ביום נישואין עצמו) ואני פשוט פרצתי בבכי. די כמה אפשר? מה אני מבקשת הרבה??? איזה בן אדם נטול שמחת חיים!!! נכון שמסיבות וכיף זה לא הכל בחיים, אבל גם עבודה ואימונים זה לא הכל בחיים! לשמוח זה לא חטא!!! אני אשכרה בוכה מזה ופעם ראשונה בחיים חושבת על להתגרש. לא רוצה להעביר את החיים שלי בלהתנצל על זה שבא לי לשמוח בימי הולדת ולחגוג. מתוסכלת וזקוקה לחיבוק.