סיפור הלידה שלי: כמו כולן, 9 חודשים חלמתי על הלידה, הכנתי תכנית לידה, ידעתי שיכאב ורציתי להתאמץ ולדחוף וללחוץ ושיצא לי תינוק מדהים שישימו אותו עלי ובעלי יחתוך את חבל הטבור ויעטפו אותו ויתנו לבעלי לחבק אותו ואראה את שני הגברים של חיי מתאחדים ברגע קסום. אבל זה לא היה הסיפור שלי. הסיפור שלי הוא על ניתוח קיסרי דחוף, שקורה אחת ל-5 נשים. שכל אחת מנסה להתמקד בחיובי ולא לחשוב על כך שזה יכול לקרות לה, אבל בדיעבד כדאי לדעת שזו אופציה וזה לא תלוי בך. שבוע 40 יום שבת ואין סימני לידה, ביום ראשון 40+1 הגעתי למיון עם הקלסר, מתרגשת להתחיל מעקב הריון עודף. במיון אומרים שיש פתיחה חצי ס"מ צוואר מחוק 60%, שולחים חזרה הביתה ואומרים שאם לא תתקדם לידה אז לחזור בעוד 5 ימים. למחר שבוע 40+2 יוצא הפקק הרירי, מתחילים צירים (כאבי מחזור לא נעימים אבל נסבלים), בערב המאוחר ההפרש בין הצירים נהיה 7 דקות, כאשר אורך כל ציר כ-45 שניות. עולים למיון. פתיחה 1 ס"מ צוואר מחוק 80%. הבדיקה של הפתיחה כואבת יותר מהצירים ואני בוכה, לאחריה נהיים לי טפטופים ואני אומרת לרופאה שנראה לי שהיא התחילה לי ירידת מים עם הבדיקה של הפתיחה, היא אומרת שלא (מבלי להסתכל שוב) ומחליטה לאשפז במחלקת יולדות ומציינת שאם לא תהיה התפתחות עד הבוקר נחזור הביתה. אנחנו גרים קרוב לבי"ח, אז אמרתי לבעלי שילך לישון בבית ואם משהו יתקדם אז אקרא לו. הייתי בטוחה שנחזור הביתה. אחרי 10 דקות כבר לא היתה התלבטות וכל המים נשפכו החוצה, קוראת לאחות, מתקשרת לבעלי שיחזור. רופא אחר בודק אותי ואמר שזו ירידה של מים נקיים, ממליץ שלא לעבור לחדר יולדות כי הפתיחה רק 1, הוא בדק בצורה עדינה שלא כאבה בכלל ואפילו דיברתי איתו בנחת תוך כדי (יש רופאים מיומנים ועדינים לידיעתכן). בעלי מגיע, הכאבים בלתי נסבלים, מסתבר שאין לי יכולת לסבול כאב כמו שחשבתי על עצמי. פתיחה 2 מבקשת אפידורל. עוברים לחדר לידה. המרדים מזעזע, חורר לי את הגב, הוא לא מוצא איפה להכניס את המחט אז פשוט מנסה שוב ושוב ושוב ואני גוססת מכאבים, בעלי מחזיק לי את היד וכמעט מתעלף אז המיילדת שולחת אותו לשבת ומחזיקה לי את היד, אסור לזוז אבל הוא מכאיב למות והצירים מתחזקים, כבר הייתי בטוחה שעשה לי נזק לגב, אבל בסוף הצליח. רגל שמאל משותקת, רגל ימין רדומה אבל מצליחה להזיז אותה בקושי. עושים קטטר, ומחכים. שעות עוברות וכבר יום חדש, פתיחה 2.5, פתיחה 3, מחליטים לתת פיטוצין לזרז את הלידה, פתיחה 4, פתיחה 4.5 והדופק של העובר מתחיל לצפצף חזק. מיילדת מגיעה ושמה מוניטור ישירות על הראש של העובר (כן, דרך הנרתיק היא כבר מגיעה לראש), וככל שהפתיחה ממשיכה להתקדם ככה הדופק יורד. לילה, אין צוות בכיר, כולם סטאז'רים והניסיון מהמרדים הגרוע מהדהד לי בראש וקשה לי לסמוך על הצוות הרפואי, למעט המיילדת שהיתה ותיקה ומקצועית. מגיעה רופאה מתמחה, בודקת פתיחה רבע שעה עד שהחליטה עם עצמה שלא היה שינוי בפתיחה, אחר כך אומרת לי שהיא תבקש לחבר אותי לקטטר - ואני מודיעה לה שאני כבר מחוברת לקטטר והיא מאשרת זאת והולכת. הדופק של התינוק מצפצף ויורד כמעט לגמרי, הרופאה מגיעה ואומרת שאין התקדמות ושאולי צריך ניתוח קיסרי. שאלתי אותה אם יורידו אפידורל ופיטוצין אז זה ימנע את הניתוח והיא אמרה שיכול להיות. נשארתי מבולבלת ולא בטוחה מה לעשות. בעלי הציע שנקרא למיילדת ונדבר איתה ולא עם הרופאה המתמחה. המיילדת מסבירה שחייבים ניתוח קיסרי דחוף, אין אופציה אחרת, התינוק בסכנה ומהניסיון שלה חבל הטבור כרוך סביב הצוואר שלו. שאלתי אם אפשר הרדמה מלאה (שלא אצטרך לשמוע מה עושים לי ואיך חותכים לי…) המיילדת אמרה שהיא לא מסכימה שאקבל הרדמה מלאה גם אם אתעקש, כי בהרדמה מלאה החומר מגיע לעובר וגם ככה הוא לא במצב טוב. מקשיבים למיילדת, קוראים לרופאה ומתחקרים אותה: כמה ניתוחים קיסריים עשתה, מי הבכיר שיהיה בניתוח, מבקשים לדבר עם הרופאה הבכירה שתהיה נוכחת אך היא בניתוח אחר באותו הרגע, והולכים לניתוח בבכי היסטרי. הכל כל כך רחוק מהלידה שחלמתי עליה 9 חודשים, מבינה שמתמחה תנתח אותי (אפילו שרופאה בכירה תהיה לצידה זה לא הרגיע אותי), ומבינה שגם התינוק כבר במצוקה. בחדר הניתוח הרבה אנשים: מרדים, רופא ילדים, 2 אחיות, מיילדת, 2 רופאות ועוד… שומעת הכל, מרגישה הכל חוץ מכאב: לחץ, מגע, דחיפה, מריחה, משיכה. התינוק בחוץ ואין בכי, רופא הילדים אומר שצריך לקחת אותו כי חבל הטבור כרוך חזק סביב הצוואר והם נעלמים. ואני נשארת שם, שומעת שסופרים חלקים של השליה, שומעת שתופרים, ונחנקת מבכי. אני לא יודעת מה עם התינוק. מעבירים לחדר התאוששות, הרבה מורפיום, מבקשת כמה שיותר, שואלת על התינוק ולא עונים, נרדמת. מתעוררת ושוב בוכה, שוב מורפיום. סופסוף מעבירים אותי למחלקת יולדות, מבקשת שקודם כל יתקשרו לבעלי שיבוא עם התינוק, אומרים לי שקודם צריך לקלוט אותי במחלקה, וממשיכה לבקש, עד שהוא מגיע. רגע אחד מאושר עם בעלי והתינוק. ההתאוששות קשה, הכל רדום ואי אפשר לזוז. כשאפשר כבר לזוז אז הכל כואב. אחות עוזרת להתקלח, צריך לקום ולנסות ללכת. את הניתוח סגרו עם סיכות, זה כואב. בוכה בלי סוף, מתאבלת על לידת החלומות שלא תהיה, מתאבלת על הילד שלי שנולד עם חצי פנים נפוחות ומעוותות ושטפי דם בעיניים כי היה חנוק ממש, מתאבלת שלא הייתי אמא מספיק טובה ולא הסכמתי מהר יותר לניתוח הקיסרי כדי שלא יחנק ככה הרבה. אפס הפרדה, התינוק לא הולך ממני, לא עברתי את כל זה כדי לנוח או כדי להניח לגור הקטן שלי לבכות לבד בתינוקיה. מנסה להניק, לא יודעת איך ואין הסברים, מאוחר מידי ויש גודש, מוותרת ונותנת בקבוק. התינוק משתפר מידי יום ואני משתפרת איתו. משתחררים הביתה ודכאון, הכל יותר קשה וכואב. כל הזמן בכי. נראית ומרגישה רע, מצפון שאני רחוקה מהאמא המתפקדת שחיכיתי להיות. ברית מילה, והחתך שלי מזדהם. קושי אין סופי שלא עובר. הלוואי והייתי מכינה את עצמי נפשית. אחת מכל 5 נשים תעבור קיסרי חירום.