בתור ילדה היו לי המון בעיות עם אמא שלי, היינו רבות מלא על כל דבר ועל שטויות הייתי ילדה שמנה ותמיד הייתה יורדת עליי. היא לא אמא רעה היא פשוט הייתה צעירה ולא מנוסה בכלל. גם בגיל ההתבגרות לא היה קל, הרגשתי שאני והיא באותו גיל ופשוט רבות כל היום. זה מה שגרם לי לצאת מוקדם מהבית להתחתן ולהקים משפחה משלי כדי לא להיות תלויה באף אחד וגם כדי לתקן את הילדות שלי. היום אני בת 22 אמא לתינוק מקסים בן חודש ואני פשוט מפחדת להיות כמו אמא שלי, פתאום כל הילדות שלי חוזרת לי וכל דבר שאני עושה ואם קצת קשה לי ומתעצבנת עליו בלב אני פתאום מצטערת שהתעצבנתי כי לא בא לי להיות כמוה. אחת הסיבות ששמחתי שנכנסתי להריון עם בן ולא עם בת זה כי לא רציתי שהבת שלי תחווה מה שאני חוויתי ועד כמה ההיגיון שלי דפוק ומעוות שתמיד עוברות לי המחשבות בראש שהבן הוא של האמא ואיך אמא יכולה לאהוב את הבת שלה כי תמיד תהייה קנאה בן אמא ובת. אני מקנאה באמהות שיש להן בנות.