יש לי וידוי קצת קשה. אני שונאת את חמתי. ממש ממש שונאת! היא אישה חולה מאוד, עם משקל עודף חריג, בעיות בלב, בעיות בגב, ברגליים, פרקינסון. בקיצור נכה 100 אחוז שנתמכת בביטוח לאומי ויש לה מטפלת מטעמם שמגיעה 3 פעמים בשבוע לעזור במטלות כמו בישול וניקיון. בעלי הוא בן יחיד, זאת אומרת שהוא היחיד שיעול לתת לה מענה, והיא דורשת אותו בלי סוף. כל הזמן בוכה לו, מתלוננת, צריכה שיסיע אותה למקומות שונים, כופה את עצמה עלינו בלי סוף. היא לבד, אין בעל בתמונה. יש לה אחות, גם כן מבוגרת, ולאחות יש בעל וילדה (מבוגרת) שחיים לא רחוק מחמתי. אף אחד מהם לא נייד והם מתנהלים כאילו אתמול נחתו בארץ או יותר נכון כאילו אתמול נחתו בפלנטה הזאת. מיותר לציין שאין לנו שום עזרה מהצד הזה כמובן. אני ובעלי עובדים קשה שנינו במשרות מלאות ומגדלים את הבן שלנו, בן שנתיים, בכוחות עצמינו ללא שום תמיכה מהמשפחה. אין לנו זמן לנשום, והיא פשוט לא מרפה. אני שונאת אותה ואת כל המשפחה ההזויה וחסרת התועלת שלו. זהו, רק רציתי לפרוק.