צריכה קצת עידוד.. אני מרגישה אישה רעה. נשארו לי 4 ימים למשוער ומחודש 4 בערך אני בשמירה בבית. אין לי כמעט חברות וגם מי שיש זה קשר של פעם באף פעם.. עברנו דירה רחוק מהאזור שלי כדי לחסוך קצת.. ונוצר מצב כזה שנקודת האור שלי ביום זה כשבעלי חוזר הבייתה מהעבודה. זה לא רק זה שאהי מכורה אליו קשות והוא על עולמי, זו גם הבדידות שיש לי בלי קשר של בית רחוק, היעדר עבודה, היעדר תעסוקה, כאבים של סוף הריון ומה לא! הוא היה אמור כבר להיות בדרך לפה אחרי עצירה לבדוק רכב חדש בשבילנו ומסתבר שהבחור מושך אותו בשעתיים ובשעתיים האלה בעלי קפץ לאחיו קצת לבקר אותו. התקשרתי אליו מקודם מאושרת שואלת אם הוא בדרך כבר ואז הוא אמר לי ולא הצלחתי לעצור את הבאסה.. שאל אותי מה יש לי ואם הכל בסדר והדמעות חנקו לי את הגרון ולא יכולתי לענות לו. הוא ניסה לעודד אותי והסביר שהעצירה הזאת חוסכת לו זמן והוא לא יספיק את ההלוך חזור הבייתה ולפגישה ואמר שנצא לדייט כשהוא יבוא. ואני ניסיתי להגיד לו מאמי תתעלם ממני תהנה עם אחיך אבל יצא שהוא שמע שבכיתי ואני מרגישה כל כך חרא. אני אידה מפרגנת, אוהבת את בעלי רוצה שיהיה לו רק טוב. וכאילו בגלל שאני עמוק בלבד שלי ובבדידות שלי אני מייסרת אותו בלי כוונה כשהוא טיפה מתרענן בחוץ. אוף הלוואי והייתי אחרת. הלוואי והייתי מרגישה שהחיים שלי מלאים גם בלעדיו.. אבל האמת שהוא כל החיים שלי, והמרחק שלי מאמא ומהמשפחה והיעדר החברויות עושה את שלו.. אוטוטו צריכה ללדת ומתה מפחד מה יהיה איתי.. זה יחמיר? זה יתמתן? מישהי הייתה פעם במצב כזה? התינוקת תמלא לי את החלל? או שהעבודה סביבה מעצים את התסכול? אשמח לכל עצה או שיתוף שלכן..