מקווה/נידה/שמירת טהרה היי, חייבת לשאול שאלה. שואלת רציני מעומק הלב בלי שום זלזול, משתדלת לשמור על המצווה הכי הכי שאפשר. אז ככה, אין לי נסיון עם אף מצווה כמו המצווה הזאת. יכולה לפרט על זה הרבה אבל בגדול אני ממש "נפגעת" מההלכות, זה הופך כל עניין טכני להתמודדות... (שינה במיטות נפרדות, הגשת דברים לא ביד וכו') יש לציין שבעלי עובד ממש קשה בימים האלו ומנסה להנעים לי את המצב כי אנחנו מודעים לקושי. אני רואה פה בנות שלקחו על עצמם רק את המצווה ללכת למקווה, "מתנדבות" ללכת בחודש תשיעי, מתגעגעות לחוות טבילה בהריון, עושות בליל טבילה ערב רומנטי מושקע.. ואני- פשוט קשה לי ממש כל היום הזה. ממש מרגישה מושפלת שצריכה ללכת בעל כורחי וזה כאילו נוגד מצוות צניעות וכו'. קמה בבאסה, מתקתקת את כל היום וממש מנסה לא לחשוב יותר מידי. כשעומדת לקבל מחזור רק חושבת על המקווה שבסוף וממש בוכה. גם כשחוזרת זה לא עם פרפרים ניצוצות ומלאכים כמו שבנות מתארות, אני סובלת טכנית ורגשית, ומרגישה השפלה אפילו וזה לא קשור ליחס הבלניות או הפאר של המקווה, רעיונית. אח"כ כמובן גם קשה לי להפתח, קשה לי שזה הכל או כלום. אולי חלק מזה זה החומה הרגשית שבניתי, בגלל שבהתחלה יותר קשה לי, שאתמול ושלשום היה חיבוקים והכל ופתאום נפסק הכל, ואז לאט אני כאילו "נגמלת" ומסתדרת "בלעדיו" ואז גם פחות חסר לי לחזור. (הוא הפוך אגב, בהתחלה הוא כאילו רווי ממה שהיה ורק הולך ומתגעגע) אני אשמח לשמוע מאיפה אתם שואבות את האמונה התמימה, התשוקה, ההתרגשות. שוב, אני מאמינה שהמצווה עושה לי טוב, זה חייב להיות מעצם היותה כתובה בתורה, אני רק לגמרי לא מצליחה לחוות את זה ואשמח לקבל השראה. תודה, הלוואי שתוכלנה לעזור לי ☺️