חודשיים אחרי לידה, בן הזוג שלי לא עוזר כמעט בשום דבר שקשור לתינוקת. לא מחליף, לא מאכיל, לא מרים כמעט, לא מקלח. מגיע לרוב בערב בשעה 8-9 שזה אחרי מקלחת ובדיוק בהשכבה או שהיא כבר ישנה. הדבר היחיד שהוא עוד עוזר לי זה שאני אומרת לו תזרוק זבל, תביא לי פה ותביא לי שם.. אני כל הזמן מנסה להגיד לו שיחליף, שילביש.. משהו.. ושלא נורא אם ייקח לו יותר זמן או אם היא קצת בוכה זה בסדר העיקר שינסה ולאט לאט יהיה לו קל יותר, אבל זה לא עוזר והוא לא מנסה אפילו, לא רוצה, מתרץ תירוצים.. אני כל היום איתה ועם עוד ילדה גדולה בת 8 שהיא שלי מנישואים קודמים. מזל שאמא שלי עוזרת לי, אבל אני אומרת לו שאני צריכה אותו. אם לא הייתי צריכה הייתי מביאה עוד ילד מבנק הזרע וזהו. ועדיין לא קורה כלום. חוץ מזה... שהיחסים בינינו לא בשיאם. אין יחסים אינטימיים.. וכשיש פעם במיליון שנה אז זה ממש גרוע בעיני. לא כיף לי... מרגישה שהוא כיבה לי את המיניות שלי לגמרי. אני לא מכירה את עצמי ככה. לא משנה כמה ואיך דיברתי זה לא עוזר.. הוא יודע מה אני רוצה, אמרתי ופירטתי עשרות פעמים. הסברתי בהיגיון כמה ולמה זה חשוב לי, איימתי כשהתייאשתי.. וכלום לא עוזר. אומר לי יהיה בסדר וממשיך כרגיל. יודע שיש לו בעיות וממשיך כרגיל. או שמעביר נושא כי לא נוח לו לדבר על זה. הצעתי שנטפל וגם לא מעוניין, או שוב מעביר נושא.. מה עושים?! עובר לי בראש "למה אני צריכה אותו?" אם הכל אני עושה לבד? אם הוא מלחיץ אותי ואני לא רגועה? אני על סף לשגר אותו חזרה להורים שלו!!! או שאני אברח מהבית (שזה יותר קשה כי אנחנו גרים אצל ההורים שלי). 😪