מרגישה כבויה כמעט שבועיים אחריי לידה והכל סובב סביב הילדה...אני.. בעלי.. המשפחה... כולם כלכך מאושרים שמחים באים והולכים... ורק אני נשארת עם עצמי עם הטיפול האחריות הלבד... מניקה בלעדית כי זה הכי טוב בשבילה ומחבר בנינו כך שהכל...זה אני... מזל כי אם לא זה בכלל היתי אויר פה... עצוב לי שרק פה יכולה לפרוק ואשכרה יקראו וירגישו אותי... הריון ראשון החוויה לא היתה להיט אבל ברוך ה' זכיתי במלאכית שלי... אבל החוסר התייחסות אליי מרגע הלידה פשוט קורע לי את הלב... אני הכי מכילה תומכת מעודדת ורואה פנימה בכולם תמיד... אבטל את עצמי למען בעלי אחותי אמא שלי.. ודווקא במצב הכי רגיש מאושר שלי אפאחד לא חושב לשאול איך אני... כל הערה בטיפת חלב כל פיפס הכי קטן בילדה אני נקרעת...הכל זה בעצם אני... אני מטפלת אז אני "אשמה" אומרת לבעלי שאולי זה גדול עליי... אין לי כוחות הוא רוצה לעזור אבל אין ממש להקל כי יונקת כל שעה שעה וחצי רק מתחילה לבכות כל העיניים עליי... מתחיל להימאס לי...וכואב לי שמרגיש לי ככה... מה היא אשמה הנשמה הטהורה הזאת שממלאת אותי ברגש ורוגע שאי אפשר להסביר... יושבת במיטה היא בעריסה לידי בעלי נכנס ואומר לה שהוא אוהב אותה ולי לילה טוב אין לי אפילו חשק להגיב לו... אני קם עוד חמש שעות (לעבודה) אני אומר לך לילה טוב ואת אפילו לא עונה... קמתי מהמיטה פתחתי את הדלת וביקשתי שיצא.. אמר טוב והלך... אין שום אמפתיה הבנה מילת עידוד? שומרים נידה מה שבכלל מקשה עליי רק רוצה חיבוק מילה טובה לא פעם בשבוע יומיום כל היום. להרגיש שרואים אותי שאני לא שקופה.