לא בטוחה מה עובר עליי ועלינו כזוג. לא יודעת אם זה דיכאון אחרי לידה וסתם הכל נראה לי גדול ןמאיים ולא טוב. או שזה המצב באמת. אני חודשיים אחרי לידה, ובעלי לא מתקרב אליי בכלל. ישן בנפרד, לא מחבק, לא מסתכל עליי אפילו. אני מקבלת חיבוק רק אחרי שאני מבקשת והולכת אליו פיזית ומחבקת. אני אומרת לו שאני אוהבת אותו והוא לא מחזיר או אומר גם בהזדמנות אחרת. אני מנסה ליזום ולפנות לנו זמן ביחד, והוא מתחמק. מנסה לגעת וליצור אינטימיות והוא מרחיק אותי ומוצא תירוצים. אני עייפה כבר מלנסות, עייפה מלהרים את עצמי ולהיות חזקה. אני רוצה שהוא יהיה כאן בשבילי ואין לי עם מי לדבר אפילות הוא לא פנוי להקשיב. מהעבודה כל היום מגיב לסירטונים מטופשים ורב עם אנשים ברשתות החברתיות... או שמשחק בסוני. וזה מרגיש כאילו הוא מוצא בזה יותר עניין ממה שהוא מוצא בי. אני אחראית על תפעול הבית, ועל להיות עם התינןק 24/7 שאפילו להתקלח כמו שצריך אני לא מצליחה. הוא כן איתו כשאני מבקשת, אבל הוא לא מצליח להחזיק יותר מכמה דקות בודדות. אני שבורה ולא יודעת מה לעשות. מרגישה דחויה, לא אהובה, לא רצויה. אם משהו לא קורה בדרך שלו, או אם ביקשתי משהו שלא מוצא חן בעיניו או שאין לו כוח אז הוא פשוט מציף אותי במילים כואבות. ו"דיברתי איתו" (שלחתי לו הודעה שאני לא יודעת אם הוא קרא) על בחירת המילים ושאפשר להגיד בצורה אחרת, כי הוא שוכח מזה מהר וממשיך בחייו אבל זה נשאר איתי. והוא דיי ממשיך בדרך הזאת. כשאני מנסה ליזום שיחה או מתחילה בשיחה הוא ישר מעיר את התינוק כדי שלא נוכל לדבר או אומר שהוא עייף ומאוחר כבר, או פשוט מתעלם.