עוד אין איחור בווסת. התרגשות. ציפייה. רצון עז לדעת. נואשת לוודאות. רוכשת בדיקת הריון שמזהה עד 4 ימים מהאיחור, שלילי. יש סיכוי להריון? שפע סטיקים שהולכים בכל יום. בשתן הראשון וגם אחרי, לא אכפת לי שזה לא אמין. כמובן שיוצא שלילי. יום איחור. בדיקה שלילית. יומיים איחור. בדיקה שלילית. שלושה ימים איחור. בדיקה שלילית. ארבעה ימים איחור. בדיקה שלילית. עושה בדיקת דם- בטא 74!! קולולולו, הריון! אבל לא מספקת בזה. עוד בדיקה ביתית, סתם בשביל הקטע. חייבת לראות את שני הפסים! בוצע עם השתן הראשון של הבוקר ובכל זאת פס אחד! עדיין! איך??? לרגע חשבתי שקיבלתי את הוודאות שלי, שסוף סוף ארגע. אבל לא... מחשבות מפה ועד הודעה חדשה- מה הקטע של פס אחד בבדיקות?? מתי כבר בדיקת דופק?? אני רוצה לראות. חייבת לדעת שהכל בסדר. רוצה וודאות א מ י ת י ת. משוועת לתשובה סופית. אני והמזל שלי... שבוע 6, הפלה טבעית. עכשיו, 3 שבועות אחרי, דורשת מעצמי סבלנות. מפנימה שאולי המסר שלי מכל העניין זה לתת לזמן לעשות את שלו. אז מחכה. מתנהלת כמה שיותר טבעי, רגוע ורגיל, משתדלת להתעלם מהעובדה שאני אמורה לקבל ווסת עוד 3 ימים, מחזיקה את עצמי לא ליפול ללופ של לחפש בכוח את ההריון. לא חשבתי שאחווה שוב את הלחץ הזה אחרי שכבר עברתי לידה אחת.