"תלכי לחדר הכושר לפני משמרת הערב. וגם תעברי בשוק לפני, הסחורה בבית נגמרת . ותבשלי! את חייבת לבשל! גם שתספיקי לקחת לעבודה, אבל גם שיהיה לבעלך מה לאכול. ותכיני גם אוכל לילדה!! הרי היא עדיין לא אוכלת כמוכם, וחייב להשאיר לבעלך מה לתת לה כשתהיי בעבודה. והבית! תראי איך הוא נראה!! ומה זה המשקל הזה שלך?? לכמה עוד הוא ינסוק?" ביקורת. ביקורת. ביקורת. כמה שאטען שאני מקבלת את עצמי, המוח לא מפסיק לשפוט, לבקר ולעקוץ כל אחד. את הסביבה, אבל בעיקר את עצמי. אולי אחרי שבוע שהמוח שלי שוצף ויורה עלי בכל דרך אפשרית, הגיע הזמן להסביר לו (ובעיקר לעצמי) שיש אילוצי חיים שהם לא בשליטתי, והם בהחלט לא תירוץ. ושזה לא הופך אותי לאדם "פחות עצלן" אם שבוע לא עשיתי ספורט. אולי הגיע הזמן לשנות את השיח הפנימי הזה. יום שלם אני בוררת את המחשבות שלי רגע לפני שהן מתוגרמות לאמירה פנימית או כלפי חוץ, וקלטתי שכל משפט שלי עובר שינוי כי הוא מכיל חיצי רעל בצורות כאלו או אחרות. ולא, אין לי כל כוונת זדון, פשוט המודעות שלי כל כך מושפעת מדברים שנאמרו לי ולידי לאורך השנים, עד שאני מרגישה שהם הפכו לחלק בלתי נפרד ממני. אז אולי המשימה שלי כרגע זה לא להתעסק באם הלכתי או לא הלכתי לחדר כושר ואיך עליתי כל כך במשקל, אלא לעבוד על אותו הקול פנימי הזה. כי רק אם אני מקבלת ואוהבת את עצמי כשאני ב"תחתית"- אוכל לשנות דברים, להגשים את המטרות שלי, ולאהוב את עצמי באמת ככה שההישגים ישמרו.