אני כותבת את זה כאן,ככה ישאר לי למזכרת... שוכבת על המיטה בבית החולים,מנסה להרדם,הדמעות זולגות מאליהן כבר. הלילה הראשון שאני ישנה לבד פה. הלילה הרביעי שלי פה,מתחננת לחזור הביתה כבר,להרגיש טוב. מרגישה עדיין קטנה כדי להיות אמא,כדי לדאוג למישהו אחר. ארבעה ימים של סבל עברו עליי. ארבעה ימים שאני מתחננת לעשות פיפי כמו שצריך בלי שידחפו לי קטטר בפעם החמישית כי 'האחות חדשה והיא לא מצליחה בכל פעם שמנסה' או כי 'יש בעיה בצינורית והיא חסומה'. והתפרים...אוי התפרים...כואב ממש.. החלק של העצירות,כמובן,אי אפשר לדלג עליו...הוא תמיד היה שם,ובמיוחד עכשיו. לדחוף נר כדי לנסות להתרוקן כדי שהבטן לא תכאב. לנסות להעביר את הכאב בחזה כי שוב לא הצלחתי להניק היום. לנסות להרדם עם מלא מחשבות של לאן אלך אחרי שאשתחרר,כי באף מקום אין את השקט והשלווה כמו הבית. אבל עדיין,צריך עזרה. אבל.... כאשני מסתכלת עליה,כשאני מחזיקה אותה,הכל שווה! על הכאב,כל הבכי והדמעות,כל הכריות הרטובות שהחלפתי פה בגלל שלא הפסקתי לבכות מכאבים,כל זה שווה לי. זה יחלוף,כמו שכל דבר חולף,ומה שנשאר בסוף זו החוויה,זו הידיעה שאנו מסוגלות! אנו יכולות הכל אם אנחנו רוצות! אנחנו נעבור הכל בגבורה! לכל דבר יש את הזמן שלו,היום ככה,מחר יהיה טוב יותר. אסור להתייאש,אבא טוב למעלה שומר. לידה זה הדבר הכי כואב שיש,אבל גם הדבר הכי טוב שיש. זה החיים עצמם,זה האור,זה האושר,זה הטוב האמיתי,זה הנשימה,זה הכוח.