"טוב שזה קרה עכשיו ולא אחר כך". "הגוף יודע מה שהוא עושה". "הפלות בשליש הראשון בדרך כלל קורות בגלל מומים משמעותיים בעובר, ועדיף להפיל מאשר ללדת". את כל הדברים האלו ועוד הרבה אחרים אני מסבירה לאנשים סביבי ואפילו לעצמי. לא רוצה רחמים. לא רוצה חיבוקים. לא רוצה איחולי סרק להריון עתידי. אז משדרת שהכל כשורה, וחוזרת ואומרת שמה שצריך לקרות- קרה. ובכל זאת..... עד אתמול הייתי בשבוע 6, וזה פשוט נגמר כאילו לא היה. עכשיו סוף סוף אני מצליחה להתחבר גם לכאב ולא רק להיגיון, ולבכות את הכל. לתת מקום ולגיטימציה למחשבות אחרות, הגיוניות יותר והגיוניות פחות, מחשבות של- " למה זה מגיע לי?" "עשיתי משהו לא בסדר?" "זה כי פחדתי מאיך אסחב הריון עם השמנת יתר, אז העובר שמע אותי והחליט ללכת?" "אצליח להיכנס שוב להריון, ושהוא יהיה תקין?". עד אתמול הייתי בהריון. עכשיו אני "סתם" אישה שיושבת במיטה, בוכה, מצליחה להתאבל ומנסה לסדר לעצמה את המחשבות.