פורקת המשפחה שלי הכי אשכנזייה בעולם, אני בקושי בקשר איתם, לא בקטע רע, פשוט ככה זה. סוג דואגים מרחוק מאחורי הגב, וזה היה ככה כל החיים, אז כל החיים הרגשתי הכי בודדה בעולם ועד היום שאני רואה תמונות שלי קטנה נשבר לי הלב על הילדה הקטנה הזאת. בקיצור, אחותי גרה לא בארץ, ואוטומטית כשהיא עברה לחול הקשרים שלה עם המשפחה התחזקו, כי כל ה׳בעיות׳ נעלמות כשאת רחוקה. אנחנו דיי באותו גיל. בקיצור בחודש האחרון ההורים שלי טסו אליה, עם אחי וגיסתי. הם התארחו אצלה, ויצא שהם דיברו עלי, על כמה שאני לא שומרת על קשר וכמה זה מזיק לי. עכשיו סבבה, דואגים לי מרחוק מאחורי הגב. עד פה הכל סבבה, ככה אני רגילה. אבל אחותיייי בשיא החוצפה מדברת עם בעלי כמה שעות, מנסה לשכנע אותו שהיא יודעת מה טוב בשבילי, ומה אני צריכה לעשות. כאילו בעלי איזה אבא שלי, או אחראי על המעשים והקשרים שלי. חטפתי עצבים של החיים כלכך כעסתי עליה, ועדיין! נשמה מה את רוצה?? עושה לך טוב לבוא מלמעלה ולהגיד ׳אני יודעת, אני הייתי שם׳?? כמה את מרגישה מגעיל כדי שזה ירים לך את האגו לעזאזל? אני לא עברתי מה שאת עברת, אני לא מתמודדת עם דברים כמו שאת מתמודדת, ולי יכול להיות רע מה שלך טוב. תתעסקי בבעיות שלך ואל תנסי לתקן את העולם! סבתא שלי נתנה לי רק טראומות כל החיים ועכשיו את באה ואומרת לי מסכנה תדברי איתה על בסיס שבועי?? למה? כדי לחזור אחורה?? כדי להכנס לדיכאון? מה נסגר איתך? אני בעצבים של החיים ושלא תבינו לא נכון, אנחנו הולכים שבתות להורים, הכל סבבה והכל מעולה! אבל עד כאן. אין לנו שום נושא לדבר עליו בטלפון, מה לעשות? קיצור. היא ניסתה לתפוס אותי אתמול בלילה ובגלל הבדלי השעות היה פה מאוחר מידי. אני לא יודעת מה לעשות למה אני כולי הורמונלית מההריון(שאגב אף אחד לא יודע עליו), וכמעט בטוח שאני אצא עליה ואין לי עצבים למריבה עכשיו. ולא בא לי לסנן וזהו איזה עצבים 🥵