היי בנות צהריים טובים. רציתי לפרוק משהו שקצת קשה לי ולא יודעת כבר מה לעשות, היום כבר דיי נשברתי. קודם כל, אני בת 22 בהריון שבוע 36. בעלי ואני באנו מבית חרדי, בעלי אברך, אני לומדת לתואר סמסטר אחרון שלי בשנה ג' אמורה ללדת בעז"ה בחודש הקרוב.;) אני רוצה להתחיל מזה שבעלי עושה למעני הכל, הוא הבנאדם שהכי דואג לי בעולם. שואל, מתעניין בשלומי, כואב לי -הוא יבוא לחבק, רוצה משהו - הוא יביא לי באותו רגע, מתחילת ההריון הוא רק עושה בשבילי באמת כל מה שצריך. אני מאוהבת בו ברמה בלתי ניתנת לשליטה ואנחנו באמת החברים הכי טובים בעולם. אבל, כמו בכל בית, יש איזו שהיא בעיה. אני לומדת לתואר מאד קשה ועובדת מהבית קצת פה ושם אבל בגלל הלימודים, העבודה שלי מגיעה למשכורת מאד נמוכה של 400 שקל בערך בחודש.. עובדת רק כ- 10 שעות בחודש בתור עבודת סטודנט משהו בקטנה, בעלי לומד בכולל שבע שעות ביום משם הוא מרוויח 1,000 שקל פחות או יותר. אני רוצה לציין שחשוב לי מאד לסיים לימודים ושנה הבאה להמשיך לשנה נוספת כדי שאוכל לסיים את הלימודים במלואם ולגשת למבחני מועצה בעז"ה, אפילו כבר קבעתי התמחות לינואר שנה הבאה והתקבלתי ב"ה. הנקודה עליה אני רוצה לדבר זה המצב הזה, אני רואה את בעלי לומד וזה עושה מאושרת- באמת מאושרת, הוא נהנה הוא חוזר תמיד עם חיוך, מגיע הביתה בכיף וזה לא שהוא בנאדם עצלן שחוזר מהכולל, הולך לישון וסלאמת- ההיפך הוא הנכון, הוא בבוקר קם לתפילה בשבע מגיע הביתה בשמונה מכין לי ארוחת בוקר, קונה לי מה שאני צריכה, אוכל ארוחת בוקר ויוצא בשעה תשע לכולל, אני בעיקרון למדתי ב'זום' השנה אז הייתי בבית, אז זה היה מאד נח מהבחינה הזאת שהוא מגיע ואני נמצאת בבית כשחוזר בצהריים להפסקה, הוא מכין לנו ארוחת צהריים, מדבר איתי קצת ואז הולך לנוח... אני בינתיים ממשיכה ללמוד או לעבוד מהבית אם יש לי לעבוד קצת ... בקיצור זה פחות או יותר שגרת היום יום שלנו. השנה ההורים שלנו שילמו לנו על שכירות ביחידה בה אנחנו גרים, כרגע הגענו למצב שאנחנו צריכים לחדש חוזה ביחידה, ומבחינה כלכלית אין לנו אפשרות לשלם בעצמינו על היחידה, למרות שהיא זולה וכו' ...לא הגיוני לשלם שכירות של באזור 3,000 שקל כשהמשכורת שלנו היא בשביל אוכל חשמל ומים. אז חידוש החוזה צריך להיעשות שוב על ידי ההורים שלנו... לי אין אפשרות שנה הבאה לעבוד יותר מהשעות שאני עובדת כרגע כי זאת שנה נורא עמוסה מבחינה לימודית. הנקודה היא כזאת, אני כבר כמה פעמים דיברתי עם בעלי על הנושא שצריך לחשוב מה עושים שנה הבאה מבחינה כלכלית... א' כי לא רוצה שההורים שלנו ישלמו לנו שכירות, באלי שנהיה עצמאיים. ב' גם בלי קשר לשכירות, המשכורת הצבאית מעטית שיש לנו לא תעזור לנו לממן זוג וילד בעז"ה. וצריך לחשוב מה לעשות בנושא... הוא כל הזמן אמר לי, שלמרות שהוא מאד רוצה לשבת ללמוד ברגע שצריך לעבוד הוא ימצא משהו ויעבוד... כבר דיברנו על זה עוד בפגישות לפני החתונה, הסברתי לו שאני לא סופר וומן שאצליח לשלב לימודים, עבודה ובית והכל והבעל לא ייתן מעצמו קצת לבית גם ואמר שאצלו אין דבר כזה לראות שאשתו בלי כוחות לכלום והוא לא ייתן מעצמו. אני כל פעם אומרת לו, אז בוא נחשוב במה אתה יכול לעבוד, נחשוב על משהו, לא רוצה להגיע למצב שאני אחרי לידה עם מינוס בבנק וץאין לי גם ככה דמי לידה כי המשכורת שלי באדמה ואז נתחיל לחשוב... מצד שני, אני לא רוצה שייצא לגמרי מהלימוד, אני כן רוצה שהוא ישלב כי זה מלחיץ אותי שאם הוא ייצא רק לעבוד הוא פתאום יחזור הביתה עצבני ועייף ואני מאד אהבתי את האווירה הזאת שהוא מגיע הביתה אז הוא איתי .. עכשיו, הוא הגיע מישיבה, זה לא שהוא מעוניין ללמוד איזה מקצוע או משהו כזה, כי הוא לא בנאדם שיישב וילמד מקצוע... אז צריך לחפש איזה עבודה שמתאימה לו, ואני לא יודעת למצוא לו. אני שמה לב שכל פעם שאנחנו יושבים לחפש בשבילו משהו הוא דיי מתחמק וכל הזמן אומר לי אחר כך.. נראה.. מה אני יכול לעבוד?!, פתאום יוצא לו כזה ; מה את רוצה שאני יהיה עובד בסופר?, את רוצה שאלך להיות איזה עובד ניקיון?! אני אמרתי לו שיש מלא בחורים חרדים שמגיעים מהישיבה וגם לא מסוגלים לשבת ללמוד מקצוע ומוצאים מה לעשות, ננסה לחשוב על משהו תנסה לדבר עם מישהו... אנחנו חייבים. וכל פעם מחדש זה חוזר, אני אומרת לו שוב כל כמה ימים, 'תקשיב חייבים לחשוב מה עושים, זה לא הגיוני שאנחנו נגיע למצב הזה ואז רק נתחיל לחשוב'... וכל פעם הוא סוג של מתחמק... כן, אני מרגישה שרק לי זה אכפת. טוב, אז מה קרה היום?! אני מאד מאד רוצה לקנות רכב, מה שכרגע בלתי אפשרי בעליל, אבל הרצון שלי לא נובע מפינוק או מרצון סתמי, אני ממש קשה בנסיעות, קשה לי מאד לנסוע באוטובוסים אני סובלת נורא מבחילות והקאות בנסיעות וזה דבר שעד עכשיו כשסבלתי ממנו זה היה נוראי וקל וחומר היה בלתי אפשרי בהריון. במשך ההריון אני נסעתי במוניות או שסינג'רתי את ההורים שלי לקחת אותי מדי פעם מפה לשם, אבל מאד השתדלתי כמה שפחות היום הלכתי לכמה קניות, ניסיתי להזמין מונית ולא היו מוניות בזמן הקרוב, נשארתי לחכות עם שקית שלימה של סופר כל כמה זמן מנסה להזמין מונית, ועדיין אין. אוטו אין לי, מונית אין לי, הבית במרחק של עשר דקות הליכה, חשבתי לעצמי אני אתחיל ללכת ברגל מקווה שיהיה בסדר. אממהה, השקיות היו לי כבדות נורא והחום היה מתיש, ממש הרגשתי עומדת להתעלף והשקית כבדה לי מאד, לא ידעתי מה לעשות חוץ מלתת גז כמה שיותר מהר להגיע הביתה (אני עם הבטן צולעת... אז כמה שאפשר להיות מהר) הגעתי הביתה התחלתי לבכות כאבה לי הבטן, כאב לי הגב היה לי חם כולי הייתי אדומה, בכיתי על זה שנמאס לי מזה שאין לי אפשרות להתנייד, נמאס לי מזה שכל הכסף שאין לנו הולך למוניות, נמאס לי מזה שאנחנו צריכים לחשוב כל הזמן מה יקר, מה שווה, מה זול, על זה שההורים שלי צריכים לקנות לנו הכל לבייבי שבדרך כדי שנוכל להתארגן כמו שצריך, על זה שאנחנו לא חושבים על העתיד וכל פעם שאני רוצה לדבר בעלי מתחמק ממני, מתחמק מהנושא הזה...