היום קרה לי דבר מוזר. הפגשתי עם חברות מהצבא, לא נפגשנו מלא זמן! היא התרגשתי וחיכיתי, גם לראות את הילדים שלהן וגם אותן! תמיד הפגישות שלנו מלאות בכיף צחוק ונוסטלגיה. אבל פעם זה היה ממש שונה! הנושא העיקרי היה כמובן ילדים, שממש אין לי בעיה עם זה אבל מאיזושהי סיבה פתאום זה הלחיץ אותי נורא! אני בהריון ראשון. אחת מהן עם 2 ילדים צמודים קטנים והשניה עם ילדה אחת ובהריון שני. יש לי נסיון עם ילדים, אני נמצאת מלא אצל אחותי ועם אחיינים שלי, כל הסביבה שלי עם ילדים, הכי חיה ונושמת את זה ויודעת שלא תמיד זה כיף ופשוט. ושוב, מאיזושהי סיבה נראה לי נתקפתי חדרה. הן דיברו ודיברו ולא מצאתי את עצמי. כל כך הרבה מידע שצריך לעבד, כל כך הרבה דברים שאני הולכת לעבור, שפתאום נלחצתי. הרגשתי כאילו בראש שלי אני מדמיינת את החיים שלי בצורה אחת, ושבמציאות הם הולכים להראות אחרת לגמרי. וזה קצת גדול עלי. אני לא חיה בסרט, יודעת שגידול ילדים זה עבודה 24/7 זה לא תמיד קל, ויש רגעי משבר. אבל בכל זאת, תמיד דמיינתי את הכל טוב, נורא מאמינה בגישה שמגיעים לכל דבר ואם ההורים רגועים אז הכל בשליטה. ובום! מגיעה הביתה ומרגישה במקום כיף אחרי שנפגשנו, כובד. עומס בלב. קושי לנשום, לצחוק. ואני מתפרקת בבכי. אולי אני לא כזאת מוכנה כמו שחשבתי שאני? אין מילים להסביר את הרגשות שלי כרגע. מבולבלת. מפחדת. כועסת שאני ככה. במיוחד אחרי שחיכינו כל כך הרבה לתור שלנו! במיוחד אחרי שזכינו סוף סוף ליצירת הפאר שלנו, למתנה שלנו. ופתאום אני מפחדת לקראת החיים החדשים.