אין יותר כואב מלהסתכל על העבר ולהצטער :( על כל מה שוויתרתי עליו עבור בעלי, על רצונות שזרקתי לפח רק בשביל להיות איתו, על דברים חד פעמיים שעזבתי בשביל שלום בית למרות שהיו חשובים לי יותר מכל. ועכשיו אי אפשר להזיז את הזמן אחורה. ופתאום אני מסתכלת על בעלי ולא מבינה מה אני עושה עם הבן אדם הזה. אחרי שהתבגרתי והתפקחתי והתפוצצה לי הבועה שחייתי בה בתוך הפרצוף. כל הדברים שוויתרתי עליהם והיו הכי חשובים לי בעולם נאגרו בצד כמו ערימה של הוכחות למה מגיע לי יותר טוב. ופתאום דברים שפעם לא הפריעו לי בו מפריעים ואומרים לי עצרי. החוסר התחשבות, האגואיזם, העצבים, הצורך לומר לי כמה זה לא בסדר להיות עצוב, התוקפנות, הצורך לשלוט. אז נכון שהוא לא הרביץ לי אבל זה לא אומר שאני לא נמצאת בזוגיות לא בריאה.. ואני אומרת לעצמי שאני צריכה מישהו יכיל אותי, את העצבות שלי (ולא יהדוף אותה) ויגיד לי שזה בסדר והוא כאן בשבילי. אחד כזה שישים את הרצון שלי לפני הרצון של אמא שלו, המשפחה שלו או כל הסובבים אותו. ונכון שהוא עושה דברים שלעולם לא עשה ומשתדל עבורי אבל תאכלס יש דברים שטמועים בו כלכך עמוק ואני רואה אותם ונהיה לי אנטי. כאילו מי זאת הפוסטמה שהחליטה להינשא לברברי הזה? לאגואיסט הזה? ולמה היא עדיין איתו? ואם תשאלו אותי אין לי מושג למה אני נשארת, אולי זה בשבילי כדי להוכיח לעצמי משהו, או אולי עבור הסביבה כי אוי ואבוי אם יראו שהנה גם אני התגרשתי, או אולי בכלל עבור בתי כדי שכן יהיה לה דוגמה טובה לזוגיות והנה אחרי הכל אמא ואבא נשארו כי לפרק משפחה זה לא אמור להיות דבר של מה בכך. אבל זו המציאות, וכך הקדוש ברוך הוא גילגל, והאמונה בו מזכירה לי כל פעם מחדש שהוא מתכנן עבורי דברים טובים ואני רק צריכה להאמין ולשמוח. אז כל מה שנותר לי זה לקבל את העבר, למרות שמאוד כואב לי החתונה שהייתה יותר של חמתי משלי, ועל הביטול העצמי בשבילו. עם כמה שלא בא לי זה העבר, ולשם זה שייך. ואני מקווה שלא אצטרך להתחתן שוב עם כמה שבא לי הזדמנות שנייה. כי הניצחון האמתי זה התיקון העצמי. ואם התגרשנו זה אומר שלא עשינו את התיקון שלנו כי בשביל טנגו צריך שניים. אז מכאן והלאה מסתכלת קדימה ולא אחורה, ואולי בעתיד עוד נעשה חתונת הזהב וכן אקבל הזדמנות שנייה ומשמחת הרבה יותר. יש עוד הרבה עבודה עד שם אבל זה אפשרי. תודה אם קראתן עד כאן ❤️