חרדות מהלידה חייבת לשתף.. אני מעולם לא הייתי מהבחורות שחולמות להיות אמא.. מאלה שיושבות וכל היום מדברות על ילדים, מלבד האחיינים שלי(שנולדו לא מזמן) אף פעם לא ידעתי איך להתחבר לילדים קטנים כי לא היו סביבי אף פעם.. אני בת 30 התחתנתי באוקטובר 2018 ולא מיהרתי להכנס להריון , אבל בעלי כבר מת לילדים ולוחץ עליי עוד לפני החתונה.. אני תמיד הייתי מוקפת בבנות שמדברות על בעיות פוריות וכו ומשום מה התחלתי לחשוש שגם לי תהיה בעיה.. אז למרות שרציתי לחכות קצת ולחוות נישואים עם בעלי ללא ילדים החלטתי שלא אחכה כדי לא להצטער על כך, ובנסיון הראשון נקלטתי (טפו טפו) אני באמת מוקירת תודה , ויודעת שאני צריכה להודות על כך כי יש כלכך הרבה נשים שמנסות שנים ועוברות טיפולי פוריות וכו.. וכרגע אני כבר בשבוע 13 ועדיין לא מרגישה כלכך מחוברת להריון.. כל מה שיש לי זה חששות ולא התרגשות.. רק חוששת מכך שהולכים להשתנות לי החיים ב180 מעלות , אני בחורה מאוד נהנתנית, אוהבת את השקט שלי.. ומפחדת מכך שכל עולמי ישתנה.. מה גם שבעבודה אני מוקפת באמהות שרק מתלוננות כל היום ומספרות לי רק דברים רעים על לידה וילדים ובחיי שמכל הממורמרות סביבי אני רק חרדה יותר ויותר.. מרגישה אשמה שבעלי כלכך מתרגש ואני רק חוששת להמשך בצורה מאוד סוציומטית וילדותית אבל אין לי איך לשלוט בזה...

קרוהן והריון היי (: אני בשבוע 15 ויש לי קרוהן. אני לוקחת הרבה תרופות ובניהם סטרואידים. ממש מלחיץ אותי שזה פוגע בעובר אבל כרגע אין לי ברירה אלא לקחת את זה. יש עוד מישהי שעברה משהו דומה ויכולה להפיח בי תקווה שהכל יהיה בסדר? 🙏🏻

דיכאון אחרי לידה? יכול לבוא גם חצי שנה אחרי הלידה? מנסה להבין אם אני נמצאת על סף יאוש ובכי כבר כמה ימים כי זה "מוצדק"; בעלי ששקוע בעבודה ולא קשוב אלי בכלל. הוא לא יודע שאני עצובה מאוד מהעובדה שאנחנו הולכים להכניס את הבת היחידה שלנו לגן בגיל חצי שנה, מבלי יכולת להיכנס איתה לתוך הגן. אני פשוט אמורה "למסור" אותה לגננת כאילו היא איזה חפץ ולסמוך עליה בעיניים עצומות שהכל יהיה בסדר. הוא לא יודע שאני מתבאסת לחזור לעבודה כי המנהלת שלי שגם ככה לא סבלה אותי מסיבות לא ברורות וניסתה לדחוף לי משימות שלא קשורות לתפקיד, כרגע קיבלה קידום וזה אומר שיש לה עוד יותר שליטה והיא לא "תרד" ממני. הוא לא יודע שאני ביחסים די קרירים עם ההורים שלי בכמה חודשים אחרונים. כי מאז שחזרנו להיות בקשר אחרי הסגר שהיה, אמא שלי עסוקה בלהעביר ביקורת על אמהות שלי, ואבא שלי כאילו לא שם לב שנולדה לי ילדה, הוא כל הזמן "מחלק לי משימות" ומצפה שאעשה במקומו דברים, כאילו יש לי עוד ילד מגודל לטפל בו. הוא לא יודע כמה אני מתעייפת ביום יום. לא כי לא כיף לי עם הבת שלנו. היא החיים שלי. אבל אני משקיעה את כל כולי והיא תמיד במקום הראשון. אבל מי כמוכן יודע, כמה כוחות זה לוקח - ללכת לשירותים עם דלת פתוחה ולהתנצל על כל שניה שאני מבלה שם, כי ברקע יש לי בכי. וכמה כוחות זה לוקח שהארוחה שלי לא רציפה ולפעמים גם לא חמה. וכמה מתרסק לי הגב, כי היא כבר די כבדה, אבל הרבה פעמים זקוקה לחיבוק וידיים. הוא לא יודע שאם לא עשיתי משהו בבית, זה לא בגלל ששכחתי, אלא כי בדקות הפנויות שהיו לי, נזקרתי על הספה עם כאבי גב מטורפים ולא עניין אותי כלום. ניסיתי לאגור כוחות כדי לקלח את הקטנה. הוא לא יודע שלראשונה מזה 10 שנים חזרתי לכסוס ציפורניים. ואני לא מצליחה להפסיק. הוא פשוט לא שם לב. הוא לא יודע את כל זה כי הוא פשוט לא שואל. ואני יודעת שהוא שקוע בעבודה בשבילנו כמשפחה. כדי לפרנס. אבל זה לא מוציא אותי מהתמונה. מה עם לפעמים לשאול איך אני מרגישה? על מה אני חושבת? איך עבר לי היום? אם אכלתי? זה, שאני ישנה במהלך היום כשהתינוקת ישנה, זה לא אומר שאין לי זכות להתלונן. זה לא אומר שאני לא מתעייפת. וכשאני מפסיקה לחכות שהוא ישאל ומנסה ליזום ולספר לו בעצמי ולשתף, אני נתקלת בתשובות כמו "אבל שניה, אני באמצע המייל/הודעה/שיחת עבודה". אחרי כמה תשובות כאלה אני פשוט מתייאשת ומפסיקה לשתף. והוא גם לא שואל. אז כל הדברים האלה קורים והוא פשוט לא יודע. מרגישה כל כך לבד, לא מעניינת אף אחד , לא מוערכת, שקופה. לא מצליחה להירדם אפילו כי חנוקה מדמעות.

שבוע 6 עצירות כבר שבוע, זה נורמאלי?

בנות אני בלחץ ממש, הילד שלי בן 4 שבועות כל היום בכה בצורה מוזרה (זה לא היה הקול בכי שלו) ועכשיו הקיא. מה זה אומר?

משחקים לגיל חודש ? מה אתן עושות עם הקטנטנים ?