גודל הציפיה כגודל האכזבה זקוקה לחיבוק שלכן יותר מאי פעם. יודעות מה הבנתי שהכי קשה לי באמהות? שכל הציפיות שלי מהמשפחה נרמסו לי מול העיניים. לא קיבלתי תמיכה ועזרה במקום שהכי ציפיתי לקבל. מרגישה שאני לבד בתמונה ויכולה לסמוך רק על עצמי. אולי אם היה לי את ההבנה הזאת מהתחלה, לא הייתי מצפה ליותר מדי מהסביבה וככה גם לא הייתי מתאכזבת. ההורים שלי: רוצים לעזור כשהם רוצים לעזור. ולא כשאני צריכה את העזרה. היום היה לי בוקר סיוט עם הבת שלי. בוקעות לה השיניים והיא בוכה ללא הפסקה ורק רוצה ידיים. אמא שלי קופצת לבקר אותנו בבוקר (מסתבר שמתחילה לעבוד מאוחר ויש לה כמה שעות פנויות). היא רואה שאני מנסה לאכול ארוחת בוקר תוך כדי שאני שמה סרט מצויר לבת שלי כדי לאפשר לעצמי לפחות 2 דקות של שקט אחרי שעה שלמה של בכי. במקום לנסות שניה להיות עם הילדה, היא אומרת "טוב, אז אם הילדה רואה סרט מצויר, אני אשב לדבר איתך קצת". אבל אני רוצה את שתי הדקות של שקט שלי!!! רוצה לסיים את הארוחת בוקר שלי. אין לי כוחות נפשיים לשיחות על הבוקר! אני זקוקה שמישהו יהיה עם הילדה כדי שאני אסיים את הביס שלי. וזהו! לא אמרתי לה כלום כמובן כדי לא לפגוע ואז הבת שלי שוב התחילה לבכות. היא מנסה לקחת את הבת שלי לשחק אבל היא ממשיכה להיות בהיסטריה ולבכות. אז אמא שלי אומרת "מה את לא רוצה לשחק עם סבתא? אז סבתא הולכת. ביי ביי" ופאקינג הולכת הביתה!!!! וזה כשיש לה כמה שעות פנויות עד העבודה. ולא, אמא שלי לא זקנה, היא כולה בת 53. סיטואציה אתמול עם אבא שלי: הביא לי לטפל באיזה משהו שהבטחתי לעזור בו. נכנס אלינו הביתה, הניח את הדברים. תוך כדי שאני קמה ומתחילה ללכת לכיוון הדברים האלה, הבת שלי מתחילה לבכות (כבר אמרנו שיניים?). מצפה שאבא שלי יהיה איתה בזמן שאני מטפלת בדברים שלו ואז הוא אומר "טוב, אלך לנוח". ופשוט הולך הביתה!!!!! ודבר אחרון ולא פחות כואב. ההורים שלי בעלי. הם תמיד חלמו על נכדה. אבל מילדים אחרים היו להם רק נכדים בנים. כשהם גילו שאני בהריון עם בת, לא הפסיקו להגיד לי דברים טובים. כשהבת שלי נולדה- קנו לה מתנות, באו לבקר, רצו לראות אותה. לא האמנתי שהיחסים בינינו כל כך השתפרו בזכות הבת שלי! הערכתי את זה בטירוף והתרגשתי מזה. וכל זה עד ש.. גילו שאחת הבנות שלהם בהריון עם בת. מאז: לא מתקשרים לא יוזמים פגישות (גם אחרי שאנחנו באים לבקר אותם) כשהייתה מלחמה (11 ימים, מה שהיה לאחרונה) הפציצו ללא סוף את העיר שלנו, הם אפילו לא התקשרו לשאול לשלומנו!!!!! זה כל כך פוגע ומעליב!!!! הבת שלי לא בובה שנותנים לה יחס רק כשאין בובה אחרת בתמונה. אני כל כך פגועה, כועסת, רותחת מעצבים ובעיקר מאוכזבת ובוכה. במקום שבו הכי מצופה לקבל תמיכה, הבנה ואהבה ללא תנאי- קיבלתי רק אכזבות. בוכה כל הבוקר ולא מצליחה להירגע.