פוסט פריקה. מאנונימית בכוונה שאוכל לרשום את כל מה שיושב לי על הלב. ילדתי לא מזמן, לפני שבועיים בבית עם קטנצ'יק בן כמעט שנתיים. הייתי רגילה לעשות איתו הכל!!!!! לקחת ולהחזיר מהגן, ללכת לגן שעשועים, לבריכה, להכין ארוחת ערב ולשבת איתו להשכיב לישון. באמת שהכל מהכל. בעלי היה איכשהו מהצד. עכשיו ילדתי הוא פוחד להרים את הקטנה אז הוא עבר לטפל בו הוא זה שלוקח ומחזיר מקלח לוקח לטיול...ואני, אני נשארת בבית איתה, בהנקה מלאה, חווה מהצד את השינויים של הגדול...משבר גיל השנתיים חזקקקק אצלו עכשיו מאוד, יחד עם השינויים החדשים בבית. והוא מקבל אותי מתוסכלת שמנסה עדיין לחנך אותו וכבר לא עושה איתו את הכיף של "פעם". הלב שלי נאכל רגשית, אני כל היום בוכה...מחכה שהימים האלה יעברו כבר ואוכל לחזור ולעשות איתו את כל הדברים האלה. אני מקבלת עזרה ממלא אנשים, המשפחה של בעלי מדהימה, לוקחים את הגדול, מדי פעם חמותי באה לשמור עליה ואני זאת שהולכת...אבל עדיין בסהכ הכללי אני עדיין עצובה על זה. חולת שליטה ועכשיו זה בורח לי מהידיים . שתעבור התקופה הזאת כבר 😪