שבוע 8 אילו בדיקות עברתן עד שבוע זה ?

הפרשות אני שבוע 37 כל ההיריון היו הפרשות פתאום הם התחילו לצאת מימיות יותר מידיייי אני מפחדת שזה דליפה של המי שפיר קרה למישהי והלכה לבדוק ?

לא קשור. אבל קשה לי על הלב. פורקת. מרגישה בודדה בעולם הזה! יש לי משפחה, ויש לי בעל מדהים. אבל אני מרגישה בודדה! גם האמהות שהכרתי בתקופת ההריון, וההורות בשנה האחרונה. הן לא שם. הן לא איתי. לא במחשבות, לא ברצונות, בכלום. אף אחת מהן לא אמיתית. ולא משנה כמה אני מנסה, אי אפשר לשמור על קשר כשזה רק מצד אחד. שלי. זה פשוט לא עובד. אני מרגישה שאני ממש נואשת לקשר עם מישהי, לטובת היכרות בין הילדים. ה"חברות" מהעבר, כבר בקושי יכולה לקרוא להן ככה. מרגישה שכל הזמן בא לי לבכות, מהבדידות המסריחה הזו. אני מטיילת בפארק, לבד עם העגלה. וכל השאר מטיילות בזוגות. ניסיתי איכשהו להתקרב לאמהות אחרות. אבל וואו הן כלכך אנטי להכניס מישהי חדשה למעגל שלהן. וגם כשיזמתי מפגש עם מישהי מהשכונה, היא הבריזה לי כל פעם מחדש שכתבתי לה. אז פשוט הפסקתי לכתוב לה. אני ממש לא רוצה שיחשבו שאני נואשת ומסכנה. יש איזה כמה בודדות, שאפשר להיפגש איתן פעם בשבועיים כזה. אבל זה לא קשר חברי שאפשר לפתח אותו לאנשהו. כי הן, לא רוצות שומדבר מעבר. הן לא רוצות מפגשים חוץ מפעם ב. הן לא רוצות כמובן שנגיע אחת לשניה הביתה. (גם בלי קשר לקורונה) בפעמים שכן נפגשנו, חלקן היו תקועות בפאלפון בלי סוף. או חפרו על הבעל. אני באמת מרגישה שרע לי מהלבד הזה. אני בוכה המון. מרגישה שאף אחת לא רוצה אותי בחברתה. ניסיתי לצאת מאיזור הנוחות שלי, ולהיות עם אמהות ששונות ממני לגמרי. אבל זה גם לא הולך. כי אני לא יכולה להפסיק להיות מי שאני. ואני לא רוצה שהקשר הזה יתחיל בצורה צבועה. אני יודעת בוודאות שיש כמה שנרתעו ממני, כי אין לי השכלה גבוהה. אז מה? זה אומר עלי משהו? זה אומר על מי שאני משהו? אני אמא בדיוק כמוהה. שנותנת את הנשמה שלה בשביל הילדה. עושה מעל ומעבר ליכולות שלי. ואז "מנדים" אותי כי אין לי תואר? אני יודעת שזה דפוק, אבל כל פוסט בפייסבוק, תמיד מישהי תתייג מישהי. וזו לא תיהיה אני אף פעם. אני לא קשורה לשומדבר, לא מזכירה לאף אחת כלום, שום סיטואציה, שום מקרה מצחיק או עצוב. שום דבר נוסטלגי. כלום. שומדבר. אני פשוט כבר לא קשורה לאף אחת, בשום נושא. בשום תחום. אשכרה לבד! כשהייתי נערה, הפחד הגדול שלי היה שאני אשאר לבד. וזה קרה. קרה אומנם עשור ומשהו אחרי. אבל זה קרה. מרגישה שאני שוב אותה ילדה בת 15 שמפחדת להיות לבד. עם עצמה. אבל זה כבר לא רק פחד שייקרה. זה קרה במציאות. ובמציאות זה הרבה יותר קשה ומסריח ממה שעבר לי במחשבות. למרות שקשה לי לשמור על קשרים עם אנשים, אני עושה את זה, עושה מאמצים כדי לשמר קשר (אולי זה קצת צבוע, ומרגישים את זה?) זה מצב כלכך מתסכל, ומייאש. ולבעלי אין איך לעזור. עם כמה שהוא רוצה. אבל כשהוא לא נמצא בבית, כשהוא בעבודה. אני לבד. ואין לי עם מי להיות. אין לי עם מי לדבר, לספר צחוקים, חוויות, זכרונות. סתם לשבת ולבהות באופק. כמה מהאמהות, נעלמו לגמרי אחרי מפגש אחד בודד. זה לא שאמרתי משהו שנוגד את העקרונות שלהן. יש אמהות שפוסלות אותי בגלל הגיל שלי. (29) יש אמהות שפסלו אותי כי לעולם לא אוכל להגיע אליהן הביתה גם ככה, כי אני לא משלהן. אני חילונית גמורה והן דתיות מסורתיות. (יותר מבחינת הלבוש והאוכל וכו) לא חשבתי שאמהות, שרובן גדולות ממני בכמה שנים טובות ייתעסקו בכאלו שטויות. פשוט עצוב לי שאמהות נהיו כאלו קרות ואדישות.. נשים ששופטות לפי הלבוש, לפי האמונה ולפי ההשכלה. מה עם להיות בן אדם אנושי קודם? לפני האפליה לפי כל מיני נושאים הזויים? עצוב לי. פשוט עצוב לי.

מאיזה שבוע אפשר לעשות מוניטור דופק?

שבוע 6+6 קמה בבוקר עם כאבי ראש, חיוורת ועייפה נורא... מודדת סוכר כל בוקר (טרום סכרתית) והסוכר תקין, מקפידה לאכול משהו לפני שיוצאת מהבית ועל שתיה (לא המון אבל שותה) קרה למישהי? טיפים להתמודד?

איך מזהים גזים, כאבי בטן? בת שלושה וחצי שבועות אוכלת נוטרילון רגיל. איך אני יודעת אם זה טוב לה או האם כדאי לעבור לנורילון קומפורט? הבנתי שזה יותר טוב לעיכול. אשמח לעזרה 🙏