מתגרשים? נשואים 5 שנים. הילדה בת שנה וחצי. כלומר עברתי את תקופת ההורמונים וכו' ומרגיש לי שאני די אובייקטיבית בתחושות שלי. מאז שהנסיכה שלנו נולדה, אמנם בעלי התגלה כאבא מושלם, אבל נהיה בן זוג מזעזע!!! כל הזמן יש לו רק תלונות וטענות על מה שאני לא עושה או עושה לא בסדר. מה שאני כן עושה הופך לסוג של מובן מאליו. אנחנו רבים הרבה. פשוט כל הזמן. פעם, לפני שהילדה נולדה, ניסיתי להבליג על דברים כדי לשמור על שלום בית. דווקא מאז שהיא נולדה, אני לא מעוניינת לעשות את זה. נמאס לי שכדי שיהיה טוב, אני צריכה להימנע מלהגיד את מה שאני חושבת. הוא כל הזמן בא בטענות להורים שלי ועושה לי פרצופים אם אני רוצה להזמין אותם אלינו, וזה בזמן שההורים שלו בכלל לא יוזמים פגישות איתנו! הם לא מתקשרים, לא באים לבקר את הנכדה, אני פשוט לא מעניינים אותם. הייתה לנו תקופה טובה כשהייתי יוזמת שיחות עם אמא שלו, שולחת להורים שלי פרחים ורולדין. רק אז הם היו מבקרים ומביאים מתנות לנכדה. ואז נכנסתי לתקופה קצת פחות טובה ולא היו לי אנרגיות לזה. ושם נפסק הקשר עם ההורים שלו. אם אני לא יוזמת- הם לא יוזמים. פשוט לאף אחד במשפחה שלו לא אכפת מאיתנו! וההורים שלי תמיד מתעניינים בנכדה, קונים מתנות, רוצים שנביא אותה אליהם לשחק וכו'. ולחצוף הזה כל הזמן יש פרצוף ממורמר!!!! הוא מעצבן אותי כל כך שאין לי מילים!!! הוא רצה שנסע לבקר את אחד האחים שלו בשבת (שדרך אגב גם הוא לא מתעניין בנו בכלל). ביקשתי שיעדכן מחר בבוקר אם נסע או לא, כי צריך לקנות דברים כדי לא לבוא בידיים ריקות. והוא ממש תקף אותי על המשפט הזה!! אמר לי "את לא תגידי לי מתי להחליט. מי שישמע את סיפרת לי על זה שאת מתכוונת לשים מחר את הילדה אצל ההורים שלך". מה הקשר??? מה הפאקינג קשר אחד לשני??? אני מרגישה שהגענו הכי נמוך שאפשר. מכאן זה רק גירושין? איך אני אחזיק מעמד לבד עם הילדה? רק לאחרונה פיטרו אותי, יש לנו חשבון משותף ואין לי שום כרית ביטחון כלכלית למקרה כזה. אני פשוט מתוסכלת. אם היינו זוג ללא ילדים בסיטואציה דומה (כלומר אותם ריבים), הייתי עוזבת אותו מבלי לחשוב פעמיים.