הדיכאון שלי ואני נפגשנו לראשונה בחודש החמישי להריון של אלמה (הבכורה שלי). אז התבשרתי שאני צריכה להתחיל להזריק אינסולין. שם בפעם הראשונה נשברה הפנטזיה, הרגשתי שזה גדול עליי, שזה לא מה שתכננתי. שההיריון והילדה הזו, זה לא מה שחשבתי. כל מה שהרגשתי זה אכזבה, מעצמי, מהגוף ומהילדה. הדיכאון שלי ואני התחלנו להעמיק את הקשר יומיים אחרי הלידה. 2 בלילה, בתינוקייה, ילדה צורחת מרעב ואני בוכה. גדושה בכל טוב של חלב הורמונים ופיטוצין, אחרי שבוע טראומטי של אשפוז וזירוזים. מנסה נואשות להניק, ולא מצליחה בשום צורה. אחות מעליי, מנסה לסחוט, מנסה לעסות, מכאיבה לי כל כך. אחרי כמה דקות היא מוותרת ומגישה לי בקבוק. ואני? מתמסרת לדיכאון, מאמינה שאני כישלון. הדיכאון שלי ואני נפגשנו מול המראה כל בוקר. הוא הודיע שאני כבר לא אוחזת בהגה, כי הוא נוהג, ויחד הגענו לדרכים חדשות ונוראיות. הוא הרחיק אותי מכל הקרובים לי, ולקח לי את שמחת החיים. הוא גרם לאיש שלי לתהות, האם האישה שהוא אוהב עדיין שם, מתחת לכל הבכי. הפכתי למטילת האימה והטרור, חוויתי התקפי זעם כמו שלא חוויתי מעולם. הדיכאון שלי ואני התקלחנו ביחד כל לילה. לילות שלמים שהייתי בוכה באמבטיה וטיפות של בכי וחלב היו זולגות ממני בלי סוף. לילות שלמים שחשבתי על לברוח ולעזוב את הכל. רק רציתי לחזור להרגיש אני, והאמנתי שאני כבר לא אני, ושלעולם לא אחזור להיות. הדיכאון שלי ואני התחבקנו חזק, כל פעם שפגשנו מישהו אחר. כי אלמה ילדה כל כך טובה, וכולם כל כך אוהבים אותה. אבל אני מרגישה שאני לא כל כך אוהבת אותה. וכל מה שאני שומעת מסביב זה "האינסטינקט האימהי", ו"אין בעולם אהבה כמו אהבה של אמא", ולי אין אהבה, או לפחות לא אהבה כמו שדמיינתי שהיא תהיה. הדיכאון שלי ואני המשכנו את חיינו כאילו כלום לא השתנה, אבל מבפנים אני מתתי. אני האדם הכי רגשי, הרגשתי שאני לא מרגישה דבר. שלא בא לי לעשות כלום, להיות כלום או לחשוב כלום. עשיתי הכל באוטומט, קמתי בבוקר באוטומט, גידלתי ילדה (למען השם) באוטומט. ובפנים לא היה כלום. לא היה כלום חוץ מהדיכאון שלי ואני. אחת מכל 5 נשים תחווה דיכאון אחרי לידה, זה אומר כ-30 אלף יולדות בשנה. 30 אלף אימהות, שמרגישות לבד, כי קיים קשר של שתיקה ובושה. 30 אלף אימהות שבטוחות שהן אימהות נוראיות, ושאף אחת לא מרגישה כמותן. 30 אלף אימהות, שאם היו יודעות כמה זה נפוץ, יכול להיות שהמספר הזה היה קטן יותר. האם גם את חלק מהמספר הגדול הזה? אם כן, אני שולחת לך חיבוק חזק אהובה, את גיבורה! אני רוצה לספר לך שאפשר לעבור את זה, שיש חיים אחרי, שצריך לא להחזיר את זה אצלך וללכת לקבל עזרה. השבוע הוא שבוע המודעות לבריאות הנפש בהריון ולאחר לידה. תגיבו ותשתפו, כדי שנגיע לכמה שיותר נשים. כדי שהאמא שמרגישה בדיוק ככה, תדע שהיא לא לבד 💜