פוסט פריקה אנונימי כי בכל זאת מדובר בנושא רגיש ומקווה שאני לא לבד ... זה הריון ראשון אחרי הריון כימי שהסתיים בשבוע 5 (ולמעשה מעולם לא ממש התחיל כי לא ראו עובר ולא ראו שק ..) ועכשיו ברוך השם כבר שבוע 19 אבל עם חרדות ומחשבות שלא עוזבות אותי לאורך כל ההריון.. כל הבדיקות תקינות תודה לאל! אבל תמיד יש את הספק האם ההריון ימשיך, האם העובר בריא, האם באמת אזכה ללידה בידיים מלאות.. יש לי לפעמים מחשבות קשות על כל מני סיפורים שאני שומעת או קוראת על בדיקה שגרתית שפתאום מגלים שאין דופק והכל היה תקין או חס וחלילה שלא נדע לידה שקטה.. אני יודעת שאסור לחשוב על הדברים האלה אבל זה מחשבות שכל הזמן נמצאות ברקע ואני שואלת את עצמי איך אפשר לשנות מחשבה ולא לשדר חרדה ומצוקה לסביבה ולעובר? ממש עצובה לפעמים מהמחשבות האלה .. וכל שבוע חדש של הריון אני אומרת תודה לאל וכלום לא מובן מאליו! תמיד אני מסתכלץ ברשתות החברתיות על נשים שילדו והכל נראה כל כך ״קל״ ו״פשוט״ וברור לי שזה לא באמת ככה ואני רוצה להאמין שכל אחת חווה הריון בחרדות משלה .. אבל לפעמים מהצד זה נראה שלאחרים הכל קל ואצלי הכל קשה. סליחה על החפירה זה פשוט יושב עליי