מרגישה שאין לי חשק לכלום ולאף אחד.. נמס לי ששוברים לי את המילה..נמאס לי שמתנהגים אליי כאל חסרת ידע או נסיון.. כל פעם שמישהו בא או רואה אותי..חייב לזרוק איזה הערה.. אני בהריון בחודש רביעי ויש לי בת מהממת בת שנה וחצי ..לדעת כל הרופאים /טיפת חלב היא מפותחת מצויין רואים עבודה מצידי.. כל פעם שאני הולכת איתה לגינה בבוקר..אז אחת מהבנות דודות שלי צוחקות אומרות שאני מתעללת בילדה..שהיא צריכה חברה ואני לא מספיקה לה... אם אני מבקשת עזרה מאחי הוא צועק עליי שאני כמו נכה..שמבקשת עזרה במדרגות ..ולמה אני מביאה עוד אחד..אם עם אחת אני לא מסתדרת.. כל הזמן דוחפים לילדה איזה ממתק מאחורי הגב אומרים שאני רעה שזאת ילדה והיא רואה את כולם וגם היא רוצה.. ( והיא מקבלת במבה וארטיק מידי פעם..וגם מעדן גמדים שזה מתוק מבחינתי) ובקיצור עוד מלא הערות כאלה שכבר אין לי אוויר אליהם ובא לי להנעל בבית ולא לראות אף אחד.. אני אשכרה מתחילה להסס אולי אני מתעללת הילדה שלי.. בעלי עובד כל יום עד שעה שש בערך..כשמגיע הוא מאוד עוזר..אבל ההתמודדות היום יומית היא שלי.. מבחינתו אני צריכה להתעלם..מבחינתי כל הערה רק משגעת אותי יותר..