אין לי סבלנות לילדה שלי. כן, כואב לי להגיד את זה, אבל אני פשוט מוצאת את עצמי חסרת סבלנות אליה. הילדה בת 3, מתוקה וחכמה, ילדה יחידה ואנחנו החברה שלה. אני אוהבת אותה מאד מאד! אני עובדת כל יום עד 15:00 לוקחת אותה מהגן ונמצאת איתה עד 17:00 בערך, אז בעלי חוזר ואנחנו אוכלים יחד ונמצאים איתה יחד עד ההשכבה. זה לא שהכל עליי, בכלל לא. בעלי שותף מלא, מקלח אותה, מכין ארוחת ערב וכו... באמת שהכל נעשה בשיתוף פעולה של שנינו. אבל מבחינת היחס לילדה אני מוצאת את עצמי ממש חסרת סבלנות, קצרה איתה. אין לי כח לשבת לשחק איתה או לספר לה סיפור יותר מעשר דקות ברצף, אני מאבדת עניין מהר... מצד שני אין לי גם כוח אחרי כל היום לרדת איתה לגינה או לטיול קטן. כל כמה דקות בורחת לטלפון, כועסת עליה שאני עייפה ושהיא מפריעה לי. לא נותנת לה את האמא שאני רוצה לתת לה. את האמא שאני רוצה להיות. מתוסכלת מעצמי כי מרגישה שהנוחות שלי היא מעל הכל, גם מעל הילדה. רוצה לעשות שינוי ולא יודעת איך. כל פעם כשהחלטתי שלוקחת אותה ויוצאת איתה לאנשהו ליום כיף זה בסוף נגמר בבכי שלה ובכעס והתשה שלי (לי עומד בראש משהו אחד מסוים, לאן ומה הולכים ומה יהיה ולא תמיד הכל מסתדר אותו הדבר כמו שחשבתי. ולא תמיד היא מתנהגת כמו שרציתי ואז אני מתוסכלת ומוציאה את זה עליה) עזרה, בבקשה!!!! אני רואה את בעלי משחק איתה ומשקיע בה את כל כולו, נמצא איתה עד הסוף ומשחק איתה כאילו הוא בן גילה. רוצה כל כך גם ופשוט לא מצליחה