מחשבות מטרידות של לפנות בוקר.. חזרתי מארוחת שישי אצל חמותי בקריז. המילים שלה מהדהדות לי. הקטנה שלי היא הנכדה השנייה שלה, והנכדה הראשונה של גיסתי כמעט גדלה אצלה ואצל הסבתא השנייה. מגיל חודשיים הם שמו אותה לילות לישון שם, מכל מיני סיבות, כשרצו לנקות/לטייל/לפגוש חברים ועוד פגישות.. לפעמים גם סופשים והשיא היה שבועיים חופשה בחו״ל. חמותי שבעצם גידלה את הילדה מאוד התחברה אליה ובארוחה היא אמרה שרוצה שגם אני אשים את הקטנה שלי לישון אצלה (7 חודשים) כי היא מרגישה שהיא לא מחוברת אליה.. כשאמרתי לה שאני לא עושה את זה כי לא מאמינה בזה, מה גם שאני לומדת פסיכותרפיה ויודעת מה המשמעות של דמות מטפל ראשית, בית וחדר מוכרים בשביל ילד.. פשוט לא מוכנה. אז אחרי התעקשות שלא ירדה לי מהוריד בזמן הארוחה, עם הגיסה שם שלא נעים לי בכלל לדבר, בסוף היא אמרה בעקיפין שהיא כנראה תאהב את הקטנה שלי פחות. בפועל היא רק דואגת לתחת שלה כי היא לא אוהבת לבוא אלינו לשמור על הילדה כשאני צריכה, ובגלל הנכדה הראשונה יש להם הכול בבית, ממש הכול! יש פאקינג חדר ילדים עם מיטה מצעים צעצועים יש בקבוקים אוכל סינרים הכול! היא רוצה את הנוחות שלה שיביאו את הילדים אליה הביתה... אני רותחת מהמחשבה שהילדה שלי תהיה פחות אהובה, בא לי להגיד לעצמי שזה הפסד שלה, שהילדה שלי מושלמת ומדהימה! ושהיא לא צריכה אהבה אנוכית כזאת של סבתא.. אבל אולי אני בעצמי אגואיסטית, וסבתא זה חשוב, ואני צריכה להתאמץ שתראה אותה יותר ותשמור עליה גם אם הסבתא עושה חיים קשים.. חייבת לציין שיש רתיעה שתשמור עליה ממני מעוד הרבה סיבות, אבל זה לפוסט אחר..