התחתנתי צעירה מאוד, והבאתי ילד גם בתחילת ב20 שלי, עכשיו אני בת 24 ומרגישה שפספסתי המון.. פספסתי חברה, פספסתי כיף, פספסתי סתם לצאת לבר, פספסתי מסיבות, פספסתי להשתחרר ולרקוד, פספסתי ערבי קריוקי, והופעות, ואני יכולה להמשיך.. אבל אני גם מרגישה שלמרות כל הרצון שלי לצאת ולהשלים את מה שכרגע חסר לי בנשמה, שיסתכלו על זה לא טוב.. כי אני נשואה, ויש לי ילד, ואני אני יוצאת למועדון, מה אני רוכשת חברים גברים חדשים, מה אני מבלה.. אולי זה ככה כי באתי מבית דתי וגם לא הכרתי את זה לפני, ורק עכשיו אני נחשפת ומצטערת על שאין לי את החוויות האלה.. הגיוני מה שאני אומרת? הגיוני לצאת? הגיוני לנסות להוריד מחסומים ופשוט לצאת לבלות בלי לחשוב מה יחשבו עלי? מה יגידו? בעלי יצא בלי סוף, ברים, מועדונים, שתיה, חברים, חברות.. אני כלום.. לא ברים לא שתיה לא עישון לא חברים.. הוא הנשיקה הראשונה שלי והיחידה שלי והחבר הראשון והיחיד שלי.. הוא חווה, אני לא, והוא לא מבין את החוסר שיש לי.. סליחה על החפירה, אני מנסה להבין מה לחשוב ומה לעשות..