מתגרשת.. וזה פשוט כל כך כואב לפרק את הבית. לגדל ילדים בתא משפחה קרוע לראות אותם יומיים כן ויום לא לנסות להסביר ל"גדול" שבסה"כ בן שנתיים שמידי פעם שם לב ושואל "אמא, איפה אבא?" אבל פשוט אין ברירה. אלימות , האשמות ביקורות בלתי פוסקות, רמיסה והשפלות.. ובסוף.. דמגוגיה מדהימה של איך אני בכלל האשמה בהכל. אלף צ'אנסים, אלף שיכנועים לטפל.. הוא בשלו וכנראה תמיד יהיה. הרגשתי שזה צעד בשביל הילדים שלי יותר מאשר בשביל עצמי.. אז למה בסוף מה שהכי כואב זה המחשבה עליהם? והאבסורד, זה שאני עושה את הצעד הזה בשביל להציל את חיי, אבל בזמן הזה אני הורסת את עצמי בהחלטה של לגדל 2 תינוקות לבד לגמרי בלי כסף בלי עבודה ובלי מסגרות לילדים (כי עזבתי את הבית) ועם סיכוי נמוך ביותר של למצוא זוגיות במצב הזה... והוא? וואלה הרוויח מהסיפור.. חזר להיות רווק...