דביל, זה פשוט המילה היחידה שעולה לי לראש כשאני חושבת על בעלי לאחרונה. הייתי בטוחה שהוא יהיה אבא מושלם, כל כך מכיל, חשבתי שאני אראה גרועה לעומתו. ובפועל? איך מסבירים לטמבל שאם לתינוק בן 3 חודשים יש עצירות ובגלל זה הוא לא רגוע חצי לילה והתשובה שלו היא אז שיעשה כבר קקי ויפסיק לילל חצי לילה. ככה היה גם עם הגזים, הם נרגעו וקיוויתי שימים טובים יותר לפנינו אבל מה לעשות, זה תינוק, הוא בוכה. למה הוא לא אוהב אותו? זה הפאקינג בן שלו, הבכי שלו אמור לקרוע לו את הלב כמו שלי זה עושה, גם אני לא ישנתי ואני עייפה אבל אני לא מתעצבנת, הילד מאז שנולד לוקח אנטיביוטיקה שעשתה בלאגן בבטן ואז הפסקנו, ברוררר שתהיה עצירות או כל דבר אחר. במקום לגלות אמפתיה, הכלה, דאגה כלשהיא, הוא מתעצבן על פאקינג חסר ישע בן 3 חודשים. באלוהים באלי להעיף לו סטירההה. וזה בן אדם שוויתרתי על חברות ועל הכל בשבילו, הוא ממש לא בנאדם עצבני, הוא טוב לב ומבין אבל עם הילד הוא פשוט השתנה. מה הוא ציפה שיהיה?? שישן לילה שלם ובין ארוחות?? באמת אני לא מבינה מה הוא ציפה מפאקינג תינוק שהדרך תקשורת היחידה שלו זה בכי??? אולי אני לא מבינה משו? סבלנית מידי??? כשהוא בוכה אני רוצה לבכות איתו, מתחננת לאלוהים שיעביר לי את הכאב והחוסר נוחות שלו, שאני אשא את זה רק שיהיה לו טוב, ואבא שלו?? מתעצבן שהילד בוכה כי כואב לו. שמישו יסביר לי איך זה יכול להיות?? כמה פעמים הסברתי ודיברתי, ניסיתי לגרום לו לרגשות אשם על הכעס שלו, אמרתי לו תאר לעצמך הוא קטן וחסר ישע, רק 3 חודשים בעולם הזה לא מכיר שום דבר אחר, סומך עלינו ההורים שלו, אנחנו הקצה אור שלו בעולם הזה, ובמקום לתת לו את הרוגע והשלווה שהוא כל כל זקוק לה, הוא מגיב ככה. נישבר לי הלב פשוט זה כל מה שיש לי להגיד ונימאס לי כבר לבכות ולאכול חרא. כואב לי על הילד שלא מבין או יבין למה אבא שלו לא אוהב אותו. זהו פרקתי.