היי אני חייבת לשתף אותך במשו דומה שקרה לי כל ההיריון הייתי בטוחה שאני הולכת להניק קניתי גוזיית הנקה רפידות הנקה משחה לפטמות הכל וממש רציתי להניק והייתי בטוחה שזה יקרה עד שהגיע רגע האמת והוא לא התחבר כמה שניסיתי לבד ועם יועצת הנקה הוא פשוט לא הסכים בכלל אפילו את הטיפות הראשונות של החלב הראשון ששאבתי לו הבאתי לו את זה דרך כפית הוא פשוט לא הסכים לינוק קניתי משאבה ושאבתי לו ואז גם לא יצא לי הרבה היה יוצא לי בקושי 60 שהוא בכלל מבקש 90 ויותר.. אז התייאשתי כמה שזה כאב לי והרגשתי פספוס אבל הייאוש הזה שאת מנסה מנסה ובינתיים הוא בוכה רעב רוצה לאכול ולך בקושי יוצא אז למה כל הכאב ראש הזה ? ושלא נדבר על הפרצופים שהיו עושים לי ששומעים שאני לא מניקה המבטים האלה היו יכולים להרוג אבל זה לא עניין אותי כי ידעתי שאני עושה דבר נכון הוא לא צריך לצרוח כל פעם ולחכות שעות עד שייצא לי חלב ואני לא צריכה לסבול ולכאוב בשביל שייצא משו אם זה לא הולך אז לא הולך העיקר שהוא אוכל ומשמין זה הכי חשוב לי

אל תכעסי על עצמך ואל תרגישי אשמה לא לכולם זה בא בקלות ויש כאלו שיוותרו על זה את צריכה לדעת שכל מה שאת עושה זה לטובתך ולטובת הקטן/ה שלך הכי חשוב שתהיי מאושרת וככה תעבירי לו גם אל תשפטי את עצמך

אני חושבת שכל אמא שניה חשה את התחודות האלה. אני אמרתי לעצמי כל ההריון שאני בודקת אם זה מסתדר או לא ולא עושה שום דבר בכוח, הצחתי להניק והעל היה מצויין עד שבגיל חודש היא פשוט לא הסכימה לקחת ציצי יותר, לא יועצת, לא סבלנות והקפדה שלי (ויש לי סבלנות) שום דבר לא עזר ואז התחלתי לשאוב לה, כי בעלי ממש רצה שהיא תאכל חלב אם כי זה הכי טוב לה. וזה הכניס אותי לדיכאון, התחושה שאין לי ברירה, כי איך אני יכולה לקחת מהבת שלי את האוכל הכי טוב? אומנם אני שואבת לה עכשיו אבל לפעמים משלבת תמל, שקשה לי לשאוב או סתם אין כוח. השורה התחתונה, תינוקה שטוב לו יהיה לאמא שטוב לה! לא משנה מה הוא אוכל, כולם גודלים אותו דבר בסוף. אה, ולגבי המבטים חח שאלתי את הידיד שלי מה שלום אחותו שילדה לא מזמן, אז הוא אמר לי:"את לא מבינה, התינוק שלה כל הזמן חולה, בטח, הוא על מטרנה, למה שלא יהיה חולה" זה נחרט לי במוח לכל החיים, אבל זה חרטה! תעשי מה שהלב שלך אומר, כי זאת ההחלטה הכי נכונה לתינוקת שלך.

היי, ילדתי לפני חודש וחצי והרגשתי בדיוק כמוך. התאבדתי על הנקה עד שהרגשתי שעוד שניה אני נופלת על הפנים ולא קמה יותר. לא רציתי לפתוח את העיניים בבוקר, בלילה או מתי שהייתי צריכה לקום מסביב לשעון. ממש הרגשתי שאני שוקעת לדיכאון. התחלתי להסתכל בכעס על הילדה, חסרת סבלנות. עברתי לשאיבות. לצערי גם לזה לא התחברתי. גזל ממני את כל הזמן שמתכתחילה לא היה לי. הרגשתי כמו פרה עם המשאבה הזאת בכל מקום מחוברת אליי. הפטמות כל הזמן כאבו לי, הכל כאב לי, בעצם עוד לא החלמתי עד הסוף מהלידה (לידה עם תפרים). בכיתי כל יום מהמחשבה שאני רוצה לקחת מהבת שלי את הדבר שהכי טוב בשבילה. ואז הגעתי למסקנה שיש עוד הרבה דברים בחיים שיהיו הכי טובים בשבילה. כמו למשל אמא שמחה שיש לה סבלנות אליה ורוצה לשחק איתה. הנקה זה בגדול רק חצי שנה, אח''כ כבר מתחילים עם האוכל הרגיל. החלטתי שאני מפסיקה את הדבר הזה שגורם לי כ"כ הרבה סבל וייאוש וחוזרת להיות אני השמחה והמאושרת. וכך קרה, הפסקתי בהדרגה עם השאיבות ועכשיו יש פה אמא ובת מאושרות.