היי בנות, אולי אתן תצליחו לאזן לי את כמות התסכול הנובע מההורמונים (כנראה). אני שבועיים אחרי לידה, בשבוע הראשון אימא שלי הגיעה לעזור לי, היא הצילה אותי. היא הלכה אחרי ודאגה שאני אוכלת ושותה ועושה שטיפות ולוקחת משכי כאבים. יש לי תפרים מאוד כואבים וטחורים ומהקטטר כואב לי לתת שתן. היא ממש עשתה הכל בשבילי ובשביל התינוק ובשביל בן זוגי. בן הזוג גם הוא היה מתעורר איתי ותומך ושואל אם אני צריכה משהו. הוא באמת נסיך.. יום אחרי הברית אימא שלי חזרה לביתה (רחוק ממני מאוד) והתחלתי להרגיש ממש ממש לבד. בן הזוג שלי חוזר מהעבודה (שנינו עצמאיים וקובעים את הלוז של עצמינו), הולך לשנ״צ, ואז הולך לפגוש חברים. תכלס לא יודעת אם הוא היה מועיל ועוזר לי אם היה פה.. ואני לא רוצה לכבול אותו בבית, אבל אני לבד, אין לי פה חברים ומשפחה, ואני פשוט מקנאה. חוץ מזה שהוא מחליט החלטות כמו השקעות כספיות וכדומה ומספר לי בדיעבד, לא מתייעץ, לא משתף.. עוד יותר גורם לי להרגיש לא שייכת (בבית של עצמי) עדיין סובלת מכאבים ומרגישה שלא החלמתי. כשהוא ראה שאני במצב הזה, התגובה היחידה שלו היתה אז תצאי עם חברות.. (כולן רחוקות ועם ילדים) הוא אף פעם לא החליף טיטול, לא עשה שטיפות לתינוק אחרי הברית, לא הלביש, לא האכיל (אני מניקה ויכולה לשאוב עבורו) כי הוא לא היה מוכן לא שאני לא נתתי לו להתקרב לתינוק. השתדלתי כמה שיותר לתת ביטחון, עושה לי טובה שעוזר לי לקלח את הקטן.. איך אני יכולה לצאת בכלל ולסמוך עליו שיסתדר עם כל זה..?? ולמה אני צריכה לצאת עם חברות? כשיש לי בן זוג שיכול לקחת אותי לארוחת בוקר סתם או טיול בפארק. בקיצור לא מפסיקה לבכות.. זה בטח קטנוני אבל פשוט עצוב לי.. מה עושים??