אתמול בערב בעלי ממש עצבן אותי. ומאז אנחנו בקושי מדברים, רק ממש טכני. תמיד כשיש משהו אני זו שצריכה לפתוח ולדבר. אם לא אני, הוא ממשיך לחיות כאילו כלום לא מפריע. הוא בעל ממש נשמה אבל פשוט לא מדבר על רגשות, צריך כל דבר לשאוב ממנו. ולעולם אבל לעולם לא יהיה שזה שיפתח את הסיפור ויעזור לנו לסיים את העצבים. מה בסך הכל ביקשתי? שיהיה פעם אחת הוא זה שלא יגרום לי ללכת לישון בהרגשה חרא? אנחנו גם בדיוק בנידה עכשיו, אז לא ישנים ביחד. תכננו לצאת ביחד היום לסידורים ומהבוקר אני מחכה וגם אמרתי לו שיפסיק לברוח וידבר, והוא כאילו מתעלם מהעניין, רק "מתי זזים?" "את רוצה לצאת?". ולא, לא בא לי לצאת בהרגשה חראית כזאת. אז הוא פשוט מסתובב הלוך ושוב, קצת בפלאפון, קצת במחשב. אמרתי לו שלא בא לי לצאת "את בטוחה? את רוצה להישאר?". לא, אני רוצה שתעזור לי לצאת מהלופ הזה שנכנסנו אליו ותפסיק להתעלם. עוד שניה הוא באמת ילך ואני אשאר עם הילד עצבנית רצח ועצובה. זהו, פרקתי.