***פוסט פריקה*** אני לא יכולה להתמודד עם עצמי יותר! עם כמה שזה מוזר להגיד את זה, אני לא הבנאדם הכי נחמד בעולם. אני יחסית טיפוס די קר ומנוכר (יש היגידו אנטיפטית). בעצם כל שנה חדשה אני מבטיחה לעצמי ״השנה אני אהיה יותר נחמדה וחמה״ ואז אחרי שנייה אני שוב חראית. אני מודעת לזה ואני שונאת את זה בעצמי, אבל לפחות עד היום היה לזה יתרון אחד - זה שמר אותי חזקה, או בעצם שמר *עליי*. כשגברים זרקו אותי החלקתי הלאה בקלות, כשצחקו עליי או ירדו עליי זה לא הזיז לי בכלל, אם כעסו עליי או צעקו עליי הייתי אדישה. בעצם הכל ריחף מעליי ואני חייתי את חיי בצורה שהכי טובה לי, הייתי תמיד רגועה ובטוחה במקום שלי. השלמתי עם זה שמי שלא מתחבר אליי גם לא יתחבר לא משנה מה אעשה, ככה זה שרוב האנשים לא כמוני. גם בתחילת ההריון (שהיה שוק טוטאלי ולא מתוכנן בכלל), שמרתי על פאסון ובלעתי רוק. מבחינתי זה היה האתגר של הרגע ועשיתי אותו בשקט ובנחת בלי להכנס להיסטריה ובלי לספר לאף אחד. עכשיו פתאום הראש שלי משתנה ואני פשוט לא מצליחה להתמודד. כנראה שתגידו לי שזה הורמונים, אבל ההורמונים האלה הם מעבר לפרץ רגשות, הם פתחו אצלי משהו שלא היה קיים. אני כל הזמן בוכה, רגישה, נעלבת. אני נכנסת לצער עמוק כשמבקשים ממני משהו בלי להגיד ״תודה״ או ״בבקשה״. אני חווה עצב שלא חוויתי מימיי - על כלום ושום דבר. קשה לי וכואב לי בלב בנשמה ובעיקר בראש. אני כבר לא בנאדם חזק, אני חמאה נמסה. אני לא יודעת איך לאכול את עצמי במצב הזה, כאילו המוח שלי הוחלף במוח אחר ואני לא יודעת איך המוח החדש עובד. אני לא יודעת מי אני ופתאום כל קושי מכה בי כמו מוות. אין לי ממש בקשות ואני גם לא מבקשת עזרה, כי אני יודעת שלא תוכלו לעזור. ואולי זה מגיע לי.