מה זה עיסוי פרינאום? ולמה אומרים שזה כואב ? חייב לעשות ? ואם כן מתי מתחילים? הריון ראשון חודש 7 הכל חדש לי 🫨

בעלי מחרפןןן אותי וכמה שברור לי שזה גם אני, שזה הורמונלי, עדיין העצבים אמיתיים, והסיבה עדיין אמיתית. גם אם ביום אחר הייתי מתעצבנת פחות. הוא איש חמוד, שמח סהכ, אוהב מאוד את הילדים, אוהב לצחוק ולהשתולל איתם. אבל! הוא לא רוצה לעשות כלום, אף פעם. הוא אומר לי לכי לבד, אבל לבד זה מבחינתי כמו עונש. עזבו שאני לא נוהגת, אז רוב הדברים הם לא מעשיים. נגיד שאני כן נוהגת, או שהוא היה לוקח אותי. מה כיף לי להסתובב לבד עם כל הילדים המתוקים אבל המשוגעים שלנו לבד? אני אסתובב לי לבד בגן חיות? אני אקח אותם לבד לסרט? אם הוא בא איתי אז כולנו כמשפחה עושים משהו, יש לי מבוגר לדבר איתו, לחוות איתו, ואז גם אני נהנית, זה לא רק לילדים. אבל הוא לא אוהב לעשות כלום. המשפחה שלי- עונש בשבילו, אנחנו גרים ליד המשפחה שלו, אמא שלו מזמינה והוא לא רוצה ללכת!!! כל פעם מסיבה אחרת. מעקם פרצוף על כל דבר. הוא אמר לי עכשיו שכולם מלחיצים אותו ולוחצים עליו לעשות דברים שהוא לא רוצה. אבל בעצם, מי זה האנשים האלה? אני! מתייחס אלי כמו קרציה, כמו אדם שכל המהות שלו זה להציק לו. כאילו יש את החובות, ללכת לעבודה, לעשות קניות, לשמוע אותי מדברת, ומצד שני יש לו את הכיף שלו: לשחק עם כמה חברים שלו. ואני כל כך ניסיתי להיות משחררת, וכמה שהוא רוצה שיצא, שיחזור, שיצא מוקדם, אבל זה הולך ונהיה מוגזם, ואני ימים שלמים לבד עם הילדים, מציעה ללכת לבקר את ההורים לו ואני בסוף יוצאת הקרציה!!!! אין מעליב מזה, אין ואז הוא אומר לי (עוד לפני שכעסתי) עשית טעות שהתחתנת איתי, היית צריכה להתחתן עם מישהו שיקח אותך וירצה לעשות איתך דברים על הזמן, ויקח אותך לקמפינג. כאילו לא מספיק שהוא גורם לי הרגשה שאני מתקרצצת על הבקשות לצאת ולעשות, בסוף זה גם אשמתי! זאת אני שעשיתי את הטעות ובחרתי בו. ולכן זה פוטר אותו מאשמה. אח''כ הוא שאל אותי מתי ללכת (עם חבר) ואמרתי לו בכעס שילךךךך כבר ולא יחזור, וכמובן התחרטתי באותו רגע, אבל לא אמרתי לו את זה. אז אחרי כל זה בסוף אני הפוגעת, והוא הנפגע, ואני אצטרך לחזר אחריו ימים וזה לא יעזור , עד שמתישהו זה יעבור לו. הגיוני שהיום יום שישי, והוא לא עובד בדרך כלל אבל ביקשו והוא הסכים. אז דווקא ביום שהוא עובד בבוקר ומגיע הביתה ב2 וחצי, כבר 4 מתחיל לדבר איתי על לצאת!!! ?? אח''כ אני יצאתי בלי להגיד לו (זה לא רגיל) סתם שניה לסופר להביא כמה דברים לעוגה, כשחזרתי הוא יצא בלי להגיד, לקח את הכלב לטיול, חזר שוב יצא בלי להגיד. שאני יודעת שגם אני עשיתי את זה אבל אני הלכתי לזמן קצר, והוא פשוט הלך בלי להגיד לילדים אפילו שלום.

בהריון עם בת יושבת עם הבן שלי המתוק ושואלת אותו אם הוא רוצה אח או אחות (הוא לא יודע מה יש) ואמר שמעדיף בת כי זה מה שיש לי בבטן ושהוא ישמור עליה תמיד. קצת הייתי בהלם וחייכתי אליו מוקסמת מהילד הקטן שלי. ואז אחרי שתיקה הסתכל עליי במבט מובך ״אמא, זה יישאר ככה נכון?״ ולא הבנתי את השאלה, ״מה יישאר ככה?״ שאלתי ואז ענה ״היחס שלך אליי, תמיד אני אהיה אהוב?״ וואו הדמעות שירדו לי.. הרמתי אותו וחיבקתי חזקק חזק חזקק ופשוט אמרתי לו שהוא הילד המושלם שלי ואני אוהבת אותו הכי הכי הכי בעולםםםםם ואז אמר שגם הוא ואני צחקתי צחוק מהול בשמחה ועצב רק מהידיעה שיהיה נער מתבגר ויתבייש בהורים שלו 😅