כל כך קשה לי.. שבוע 40+2, אחרי שני סטריפינג (הריון בסיכון היה חייב לזרז) כבר ביום ראשון התחילו לי צירים מהירים וחזקים, ירדו לי המים בין ראשון לשני, הצירים היו לא הגיוניים התחלתי עם גז צחוק שלא עזר לי בכלל ואז ביקשתי אפידורל, כל כך ניסיתי טבעית אבל זה פשוט לא היה אפשרי, מפתיחה של 3 לפתיחה של 10 ב5 שעות, סהכ 20 שעות של צירים. מתחילה ללחוץ להוציא אותו, 4 שעות בלחיצות אינטנסיביות, התינוק שלי כבר מגיע לתעלה כבר הראש מבצבץ אבל לא משנה כמה אני לוחצת הוא לא יוצא, הצירים מפסיקים והוא עם דופק גבוה מדי, אני מנסה תנוחות שונות, אני בכאבים לא נורמליים ומרגישה שקורעים לי את הישבן ואת הואגינה. אני לא מפסיקה לעשות קקי מול בעלי (שהיה הכי מדהים בעולם ולא עזב אולי לרגע אבל עדיין...) מרוב הלחיצות החזקות. נכנס רופא ואומר לי שזה לא יילך כי התינוק תקוע בתעלה ולא משנה כמה אני אלחץ הוא לא יוצא. נותן לי שתי אופציות: או לידת ואקום או קיסרי, הולכים על קיסרי. אחרי הקיסרי אני רואה את התינוק המושלם שלי ל2 דקות ואז לוקחים אותו, בעלי מנסה ללכת איתו אבל לא נותנים לו להיכנס לפגייה בגלל שיש לתינוק מים בריאות, בנתיים לי אין מושג מזה כי לוקחים אותי להתאוששות. בעלי לא מצליח לראות את התינוק ולא אותי, רק אחרי חצי שעה נותנים לו להחזיק אותו והוא יושב איתו, אני בהתאוששות אין לי מושג מה קורה. אחרי 3 שעות לוקחים אותי למעלה להריון בסיכון כל מה שאני רוצה זה לראות את התינוק שלי! בעלי מגיע אליי ואומר לי שיש לו מים בריאות, הוא מחובר לזונדה ועם וריד פתוח, תינוק בין כמה שעות. אני לא יכולה להפסיק לבכות, לא נותנים לי לראות אותו כי אני אחרי קיסרי לא יכולה לקום מהמיטה והתינוק שלי לא יכול לצאת מהפגייה. אומרים לי שהוא לא בסיכון ומים בריאות זה דבר נפוץ אבל אני כל כך רוצה להחזיק אותו, רק ב4:00 בבוקר אולי אני אצליח אם יאשרו לי מבחינה פיזית לקום. בעלי איתו עכשיו ואני פה לבד, אני יודעת שעדיף שהוא איתו כדי שאחד ההורים שלו יהיה איתו אבל כל כך קשה לי.. לא ככה דמיינתי את הלידה ואני פשוט לא מאמינה שאני לא עם בעלי והתינוק שלי עכשיו... פרקתי.