מרגישה שאני חייבת לדבר על זה עם מישו.. אני ובעלי מכירים מגיל 13 אנחנו הרבה שנים ביחד (עכשיו אני בת 19 והוא בן 21) מגיל 15 התחלמו לצאת כל יום היינו ישנים בחוץ וחוזרים הביתה רק בבוקר היינו כל היום ביחד ותמיד ידעתי שאני אתחתן איתו. בגיל 19 הוא עבר תאונה קשה היה לו דימום מוחי ושברים בגוף והייתי נמצאת איתו כל יום בבית חולים לא הייתי חוזרת הביתה ונשארת איתו. אמא שלי ואחיות שלי (אבא שלי נפטר לפני שנה מסרטן) לא אהבו את הקשר הזה - אני רוסיה והוא ערבי אבל לא בגלל זה בגלל שהן לא אהבו את המשפחה שהוא מגיע ממנה וכל מיני סיבות כאלו.. אחרי שהוא השתחרר מהבית חולים החלטנו להתחתן, לא עשינו חתונה כתבנו כתובה ואחרי 4 חודשים עברנו לגור ביחד. נכנסתי להיריון כבר בחודש שעברנו לגור ביחד(כל השנים שהיינו ביחד שמרנו ולא נתתי לו שמרתי לחתונה..) כל ההיריון הלך רגיל זוג טרי שהתחתן עוד מתלהב על כל מימי דברים אבל היו לנו ריבים היינו רבים כמיט כל יום אבל תמיד הוא היה בא ומבקש סליחה גם אם לא הוא האשם. בחודש 9 להיריון אחרי שלא הפסקנו לריב היו ימים שהייתי בוכה מהבוקר עד הלילה והוא לא היה מתייחס אלי ברמה שבאמת לא היה אכפת לו וכבר התחלתי להתערער על הזוגיות שלנו לא ידעתי אם זה המקום שאני רוצה להביא בו ילד לא ידעתי אם זה הבן אדם הנכון ועברתי לאמא שלי בחודש 9. שבועיים אחרי ילדתי והוא לא היה בלידה- כל הזמן אצל אמא שלי הוא לא שאל עלי היה מדבר עם אחותי כדי לדעת עלי אבל לא מעבר. אחרי שילדתי התקשרתי אליו והוא בא לבית חולים. הרגשתי רע כי לא הבנתי למה אני צריכה להיות במצב הזה שכולם סביבי עם הבעל שלהן ואני לבד בבית חולים בלי הבעל לבד עם ילד. שהשתחררתי הביתה הוא היה בא לאמא שלי לראות את הילד והולך. החלפתי מספר פלאפון כל התקופה הזאת עד שהוא ביקש את המספר החדש נתתי לו והתחלנו לדבר. הוא ביקש שאחזור הביתה עם הילד ונפתח הכל מחדש, בטח שאני רוצה את זה ותכננתי שהילד יהיה בן שבועיים חודש אני אחזור בחזרה אליו ( כי רציתי שאמא שלי תעזור לי עם התינוק) אחרי התאונה נתנו לו אישור לקנאביס בגלל הכאבים שלו והטיפולים שהוא צריך לעבור לשקם את הרגל השבורה. הוא התחיל להיות מכור לזה ברמה שהוא היה מסיים שקית שלמה ביום אין לו בוקר בלי זה ואין לילה בלי זה וגם זה הביא להדרדרות ביחסים שלנו חלק גדול. בחודש האחרון שמעתי מאמא שלו ואחותו שהוא לא הבן אדם שהיה, עצבני, מתבודד מכולם, יושב בבית מתפלל ולא מדבר עם אף אחד, מי שמעז לדבר איתו הוא מתעצבן ובאמת בן אדם קצת לא שפוי. אמא שלו החליטה לאשפז אותו אצל פסיכיטאר שיטפל בו עד עכשיו הוא נמצא שם. כמובן שאני בקשר טלפוני איתו ואני ממש רואה שהוא משתפר הוא עכשיו גמול מסמים הוא לוקח כדורים שגורמים לו להרגע והוא כן עובר טיפול שיכול להיות יעזור לו. כל הזמן הזה אני מאשימה את עצמי שאני הבאתי אותו למצב הזה שבגללי הוא ככה. הבעלים של אחיות שלי הם גברים ככ טובים ששואלים אותי עליו אני מתביישת להגיד שזה המקום שהוא נמצא בו כי מההתחלה של הקשר אף אחד לא בעד אז אני תמיד מרגישה שיש באוויר הרגשה של אמרנו לך, עכשיו זה אשמתך שבחרת אותו. אני אוהבת אותו אהבה ששורף לי בלב באמת אני אוהבת אותו ממש, הבעיה שאני לא יודעת אם הוא עדיין אוהב אותי כי הוא לא מראה לי את זה חוץ מלבקש שאני אחזור הביתה עם הילד הוא לא אומר לי אני אוהב אותך נתקן הכל ודברים כאלה. כמובן שאם אחזור אליו אני אטפל בו ואטפל בילד ואתן להם הכל כדי שנהיה משפחה מאושרת. עכשיו שדיברנו הוא אומר שהוא רוצה שנעבור לעיר אחרת לחודש למשפחה מצד אבא שלו כדי להתרחק מכולם פה (5 שעות נסיעה) אני ככ מפחדת מהמרחק הזה להיות רחוקה מאמא שלי ומהמצב שאני עם ילד בן חודשיים אצל אנשים שאני לא מכירה ועיר שאני לא מכירה. ואני גם מפחדת שפתאום יהיה לו התקף כמו שאחותו הייתה מספרת לי שהוא לא רוצה לדבר עם אף אחד ומתעצבן ישר ומתבודד אני מפחדת מזה שפתאום אני אהיה ממש ממש לבד.. ולא יהיה לי לאן ללכת אני כן רוצה לשקם את הזוגיות שלנו כי אני יודעת שיש לנו בסיס טוב פשוט הכל נהרס עם הזמן אבל אני מפחדת לחזור אליו ולהתחרט במיוחד שיש לי ילד בן חודשיים תודה אם הגעתן עד לפה מה אתן ממליצות?